נמש

פרק שלישי ובו נמש עוקבת אחרי זוג מנומש

יולי, אבא של נמש התכוון לרוץ אחריה, אלא שאת התנופה שלו עצר האיש בעל השפם הקופצני מאגודת "צער מגדלי חתולים". הוא אחז בזרועו של יולי בחזקה ושאל: "סליחה, הילדה שרצה פה, היא שלך?" והוסיף: "אני מבקש ממך לחנך את המשפחה. אתם כל הזמן רצים ברחובות. קודם החתולה ועכשיו הילדה. וגם אתה התכוונת להתחיל לרוץ, לא?" ואז הוא עשה אתנחתה קלה והוסיף "ודרך אגב שמעתי שאל העיר הקטנה שלנו הגיעה זמרת מפורסמת!"

"אני מאוד ממהר" קרא יולי, הוא חיטט בכיס כדי לתת לאיש איזה מטבע או שטר כדי שיעזוב אותו במנוחה, הכיס היה מלא חשבוניות, ניירות טואלט מקומטים ומשומשים, ואחד מהם נפל בטעות על הרצפה.

"אתה עצור!" קרא בצהלה האיש מהאגודה. הוא חייך, שלף תעודה קטנה מהכיס, ונופף בה מול פניו של יולי "אני חבר באגודת הניקיון של העיר, וזה עתה נתפסת משליך פיסת נייר על הרצפה. אתה עצור!" יולי ניסה להתנגד להתווכח ולהתקומם, אך לבסוף הוא נאלץ להתלוות אל האיש.

באותו זמן, הסתובבה נמש ברחוב סמוך, עצובה, מבולבלת ואובדת עצות. היא הרגישה שאין לה לא אבא, לא אמא, וגם לא בית שאליו תוכל לחזור.

"אני חייבת למצוא את הורי האמיתיים" הרהרה נמש וצעדה בין בניינים. "אבל איך?" היא התיישבה על אחד הספסלים ואז אמרה לעצמה בקול רם "הם בטח דומים לי- ההורים האמיתיים שלי, ויש סיכוי שהם גרים בעיר הזו. אני פשוט צריכה להסתכל בעוברים ושבים ולראות מי דומה לי, או מזכיר אותי, אפילו קצת!"

"ילדה את מדברת אל עצמך?" גברת אחת שעברה ברחוב התכופפה אל נמש. היה לה סנטר כפול, והיא לבשה שמלה בצבע וורוד שהכפתורים שלה היו רכוסים עד הצוואר. על האף היא הרכיבה משקפי שמש ענקיות.

"את יכולה להוריד לרגע את משקפי השמש?" שאלה נמש בנימוס.

"למה?"

"אני רוצה לראות משהו"

"לראות מה?"

"משהו!” נמש אמרה.

"מסתורי ביותר. נדמה לי שלפני מספר שניות גם דיברת אל עצמך. העובדה שדיברת אל עצמך בקול דורשת תשומת לב מיוחדת, ולא בטוח שניתן להתייחס לתופעה בסלחנות. את סובלת ממחלה? או מהפרעה? העולם מלא משוגעים, וחובה לנקוט באמצעי זהירות. זה משהו מדבק?", האישה שאלה והתרחקה קצת מנמש.

באותו רגע עברו על המדרכה איש ואישה שהחזיקו ידיים.

הם הלכו בצעדים קטנים וצפופים, בשתיקה. האיש לבש מכנסי שלושת רבעי וחולצת פסים, מבעד לכובע שחבש הציצו זוג אוזניים בולטות. האישה הייתה קטנה, היו לה תלתלים פרועים, ופסוקת ישרה בדיוק באמצע הראש. הם לא היו דומים בכלל, למעט העובדה המשונה שלשניהם היו המון נמשים, שכיסו להם את כל הפרצוף.

"אני מדבקת מאוד" אמרה נמש לגברת במשקפי השמש, וגם נשפה לכיוונה. הגברת נרתעה עוד יותר לאחור, ונמש קמה וצעדה בזהירות אחרי הזוג המנומש שניהל שיחה ערנית.

"טודי" אמרה האישה "למה לא התגלחת היום?"

"מכונת הגילוח שלי התקלקלה!" אמר טודי.

"אני לא אוהבת אותך כשאתה לא מגולח" התלוננה המנומשת "אתה מזכיר לי גנגסטר. אני תכננתי להתחתן עם איש עדין ונבון. לא עם גנגסטר!".

"טודי" נמש לחשה לעצמה "אולי טודי הוא אבא שלי" היא חייכה.

לטודי הייתה שמיעה מצוינת, הוא עבד כמאזין לקולות וללחישות האוייב בתחנת שידור סודית ואלמונית, והיום הוא היה בחופשה. טודי שמע את הלחישה והסתובב בחדות ובמהירות.

נמש נעצרה בבהלה ועשתה את עצמה מתבוננת בלהקת חסידות שעפו באותו רגע בשמים. "קראת לי?" טודי שאל את נמש, אבל נמש לא ענתה. היא המשיכה להתבונן בחסידות. "ילדה" טודי נענע את הכתף של נמש "מדברים אליך".

"מה?" שאלה נמש.

"תראי שולי" טודי אמר לאישה המנומשת "הילדה הזו דומה לך, לא?" טודי צחק וגיחך. היה לו צחוק פרוע. מן צחוק כזה שגרם לו לנענועים, טלטלות וזעזועים בכל הגוף.

שולי הייתה כבדת ראייה. היא הוציאה מתיק הצד שלה משקפי ראייה בעלות עדשות עבות במיוחד, התכופפה והתבוננה בנמש מאוד מקרוב. נדף ממנה ריח של בושם נשי שהזכיר גזר מקולף.

"באמת מצחיק" צחקקה שולי. "תצלם אותה".

טודי שלף מצלמה מהכיס וצילם ממספר זוויות את נמש שעמדה נבוכה ומבוישת. "ועכשיו אנחנו חייבים ללכת. להתראות ילדה" אמר טודי, הוא נתן לשולי יד והם המשיכו לצעוד ברחוב בצעדים קטנים וצפופים.

נמש חיכתה שיתרחקו קצת ואז התחילה לצעוד בעקבות הזוג. טודי ושולי צעדו מספר צעדים ונעצרו ליד לוח מודעות אחד. הם התבוננה בכרזה בה נראתה אמא של נמש מניפה ידיים אל על. נמש נעצרה מעט מאחור. הם בחנו את התמונה והעירו הערות בסגנון: “יש לה באמת קול מיוחד, אבל לא יותר מיוחד משל אף אחד אחר"' או "אני לא מבין למה התמונות שלה מפוזרות בכל מקום", וטודי העיר: "אם לא היה לי קול של פח חלוד גם אני הייתי יכול להיות זמר. זו לא בעיה גדולה". ואז הם התחילו לצעוד, ושוב נעצרו. צעדים ספורים מהם נעצרה גם נמש. טודי לחש משהו לשולי, הם צעדו שלושה צעדים, נעצרו שוב צעדו שלושה ושוב נעצרו. גם נמש עצרה. "אההה!" קרא טודי והסתובב. "ילדה, את עוקבת אחרינו?" הוא שאל בטון חמור.

"לא" היתממה נמש.

"אז למה את צועדת בעקבותינו?" שאל טודי.

"אני לא". אמרה נמש "גם אני צריכה להגיע לאותו מקום. שם. בכיוון ההוא" היא סיכמה ולא הצביעה לשום כיוון.

"ולמה את עוצרת בכל פעם שאנחנו עוצרים?" התעניינה שולי.

"במקרה מתחשק לי לעצור בדיוק באותו זמן. וחוצמיזה אני לא חייבת לענות על השאלות שלכם. זה שטח ציבורי ומותר לי לצעוד כאן לתומי, וכמה שאני רוצה. זכותי להלך ולעצור להנאתי" אמרה נמש וגירדה באף.

טודי כחכח, הוא נעץ בנמש מבט עמוק חמור וחד, ואז בפתאומיות וללא התרעה, עשו הוא ושולי סיבוב של מאה שמונים מעלות והתחילו לצעוד בכיוון שממנו באו. נמש התבוננה בהם רגע בתימהון, ואז עשתה גם היא סיבוב והתחילה צועדת בעקבותיהם.

טודי הציץ אחורה ומזווית העין ראה את נמש.

"את יכולה ללכת אחרינו כמה שאת רוצה", הוא הסתובב ואמר. "לי זה לא מפריע. אני בעצמי עורך מעקבים רשימות, והצצות, ואני מבין את הצורך בזה" הוא סיכם. בני הזוג המשיכו לצעוד ולהתלחש ונעלמו בפתח של בניין אפור וגבוה שהיה נראה גם קצת עקום ומט ליפול.

נמש נבלעה גם היא בתוך הבניין. טודי סובב את המפתח כה וכה, פתח דלת עץ חומה וחורקת, והוא ושולי נעלמו בתוך הבית. נמש חיכתה שהם יסגרו את הדלת, ואז על קצות האצבעות, היא פתחה חרש את הדלת החומה ונכנסה פנימה, גם היא.