התגלות

לאנדרו הייתה התגלות. הוא שמע קול שאמר לו שמעכשיו הוא יהיה נביא. בתור נביא יהיה עליו לעמוד על ארגז ברחוב ולהגיד לאנשים את מה שהקול יגיד לו. זה תפס אותו באמצע המקלחת, אנדרו בדיוק חפף את הראש וכשהוא שמע את הקול הוא חייך. זה היה בשבילו קידום רציני כי לפני כן הוא עבד בתור שליח על קטנוע במשרד שליחויות זעיר. "ודבר ראשון" הקול אמר לו "תודיע לכולם שהם לא בסדר".

"למי?" אנדרו התעניין.

"לכל מי שאתה פוגש. ותסדר את החולצה. זו לא הופעה מכובדת לאחד שהולך להיות נביא". אנדרו כיפתר שוב את כפתורי החולצה, הפעם לפי הסדר. הוא ניגב את הראש ויצא אל הרחוב בשיער פרוע.

אנדרו מצא ברחוב ארגז פלסטיק בצבע ירוק, כזה שמחלקים בעזרתו קרטונים של חלב, הוא נעמד עליו ואמר: "גברותי ורבותיי! אני, אנדרו לוין קובע שאתם לא בסדר!" ולאדון אחד שעבר ממש בסמוך אנדרו אמר: "תתבייש אדוני!". ואז הוא שוב פנה אל כל מי שעבר באותו רגע ברחוב ואמר: "אני מדבר אליכם מעומק נשמתי הטועה", וקד קידה.

בקצה השני של העיר גרה בחורה בשם נטלי. היא עמדה ובישלה מרק פטריות לה ולכלב שלה - כלבון מתולתל וזעיר בשם פיקולו. נטלי אמרה לכלבון: "בקיצור, אני רוצה שתסתפר", ואז היא טלפנה לחברה שגידלה כלבלב דומה כמו שתי טיפות מים לפיקולו, ואמרה: "היום אני אספר את פיקולו, אנחנו יכולות להיפגש בחמש", וניתקה. היא ערבבה את המרק ושוב התקשרה לאותה החברה: "אולי בעצם אני אבוא אליך עכשיו". ואז היא טעמה את המרק ואמרה: "זה קצת מלוח" ויצאה מהבית עם פיקולו, בדרכה אל הקצה השני של העיר.

נטלי לא ידעה כלום על אנדרו ואנדרו לא ידע דבר על נטלי. הם היו שני זרים בעיר אחת שנפגשו לגמרי במקרה. אנדרו בדיוק הרים את הארגז והתכוון להסתלק, אחרי שסיים לדעתו את המכסה היומית של האנשים שהיה עליו להודיע להם שהם לא בסדר, ונטלי צעדה ביחד עם פיקולו במהירות בדרכה אל הקצה השני של העיר. פיקולו בדיוק התעטש ונטלי רצתה להרים אותו כי היא חשבה שהרצפה קרה מידי וחששה שפיקולו יתקרר, אבל היא לא רצתה להרים אותו בידיים כי היא לבשה שימלה חדשה, פרחונית כזו, שבקצה שלה היה בד תחרה. ואז היא ראתה את הארגז של אנדרו שצעד לפניה במהירות. "סליחה?" נטליה דפקה לאנדרו על הכתף: "אני יכולה לקבל את הארגז שלך?"

"לאיזה צורך?" אנדרו התעניין.

"לצורך אישי" אמרה נטלי ופיקולו שוב התעטש. "מקובל עלי שיש לך סודות" אנדרו אמר "אבל אם את פונה אלי ומבקשת בקשות, מן הראוי שבכל זאת תחשפי אי אילו פרטים" והוא הוסיף: "ובכל מקרה אני לא יכול לתת לך את הארגז!".

"למה?" שאלה נטלי.

"כי הוא נמצא בשימוש" אנדרו אמר והוסיף: "אני מיד מדגים!". הוא הפך את הארגז, עלה ואמר בטון חמור: "תתביישי לך! את לא בסדר!״.

נטלי הרימה את פיקולו בשתי הידיים כשהיא מרחיקה אותו מהשמלה החדשה שלה, והסתלקה בצעדים מהירים.

בערב כשאנדרו אכל סלט ירקות קצוץ, הוא שוב שמע את הקול שאמר לו: "ביצעת את המשימה באופן די משביע רצון, ואני מדגיש די, כי מידי מהר נגמרה לך הסבלנות". כשהקול התחיל לדבר המזלג נפל לאנדרו מהיד וחתיכות קטנות של סלט ניתזו לכל עבר.

"אנחנו מקווים שמחר תתאמץ קצת יותר. ועכשיו", הקול הוסיף "החלטנו לשלוח אותך למשימה נוספת". אנדרו הזדקף, הצמיד את הרגליים זו לזו והקשיב בריכוז.

ואז הוא אמר פתאום: "אבל קודם יש לי שאלה קטנה".

"כן?" הקול אמר.

"למה דווקא אני?"

"ועכשיו" הקול התעלם מהשאלה של אנדרו "תלך לדירה ברחוב הנורית 5. יש שם מישהו בקומה השלישית שמתרוצץ בכל הבית ומחפש משהו. תגיד לו שמה שהוא מחפש נמצא בבוידם, ואל תשכח להזכיר לו שהוא ממש לא בסדר!".

"בבוידם?" אנדרו שאל.

"כן, שם!" הקול אישר.

"ומה זה?"

"אתה מחטט בעניינים של אחרים", הקול אמר לאנדרו ״תתרכז. תתרכז בחיים של עצמך, יש שם מספיק דברים לא פתורים".

הבניין היה בקצה השני של העיר והדירה הייתה ממוקמת קומה אחת מעל זו שנטלי התגוררה בה עם הכלבלב שלה פיקולו שהיה מסופר כעת קצוץ. קצוץ מידי לטעמה של נטלי שהתבוננה בו, עיקמה את האף ואמרה: ״זה מכוער!״. היא בדיוק יצאה לחדר המדרגות כשבידה שקית אשפה, כשאנדרו עמד ובחן את תיבות הדואר. "הוא מרגל אחרינו", נטלי לחשה לפיקולו "נעבור לידו באדישות, כאילו הוא פרח מזיכרוננו", היא הזדקפה וחלפה על פני אנדרו בראש מורם כשאחריה מדלג בעליזות פיקולו, שלא שמר טינה ולא נעלב, גם כשהתיכו בו עלבונות.

"ככה", אנדרו חשב לעצמו ועלה אל הקומה השלישית. הוא לחץ על הפעמון שהיה מקולקל, והוא נאלץ לדפוק בדלת. אנדרו הציץ אל חדר המדרגות וראה את ראשה של נטלי, שבדיוק הציץ עליו גם. "טעית בדלת, אנחנו גרים כאן!" נטלי אמרה ופתחה את דלת דירתה. פיקולו דילג בשמחה אל תוך הבית ונטלי נשארה לעמוד בפתח.

"לא טעיתי, אני כאן בשליחות, לדירה הזאת" אנדרו הצביע על הדלת החומה בעלת הטאפט המתקלף.

"אתה שליח על אופנוע?" נטלי שאלה "נעשה סיבוב בעיר?"

"אולי. אבל אחרי העבודה", אנדרו אמר "אבל זו עבודה בלי שעות מסודרות, אז נראה".

אנדרו דפק שוב, הפעם בחזקה.

"מתגורר כאן פיקו. פיקו הורוביץ. הוא מרצה באוניברסיטה", נטלי אמרה לתוך חלל המדרגות, "הוא תמיד לובש חליפות. איש קטן כזה, רזה וממשוקף ששערו מאפיר. הוא חרד לדבריו, מפחד מהעתקות. אמר לא פעם שהוא רוצה להוציא ספר ופוחד שמישהו יגנוב לו את המילים ולכן אינו מרשה לסטודנטים שלו להקליט את השיעורים".

באותו רגע פיקו הורוביץ פתח חרך בדלת, והציץ על אנדרו מבעד לשרשרת נעילה, ״מה אתה רוצה?״ הוא שאל בזעף. אנדרו שם לב שיש לו גבות עבות מאוד.

"מהשמים מסרו שמה שאתה מחפש נמצא בבוידם" אנדרו אמר. ״ועוד אמרו לי להגיד לך, שתתבייש לך, ושאתה ממש לא בסדר!״. ״אני? לא בסדר?״ פיקו הורוביץ רתח, ״אחרי כל המאמצים וההשתדלויות? למרות כל ההתאפקויות? אחרי שכל כך הרבה שנים אני מתגבר, בכל תחום? ובכן, אדוני הנכבד, תמסור להם שזו חוצפה שאין כדוגמתה״ ואז הוא פתח לרווחה את הדלת ונתן לאנדרו סטירה מצלצלת. הוא סגר את הדלת ונבלע בפנים. אנדרו עמד המום ונעלב.

בפעם השלישית הקול תפס אותו כשהוא תלה כביסה: גטקעס, תחתונים וגופיות על חוט ברזל חלוד שהסתובב בעזרת גלגלת והשמיע קולות חריקה.

"חטפת סטירה, אבל זה לא נורא יחסית למה שאחרים חוטפים", הקול אמר לאנדרו. "ועכשיו, אני רוצה שתלך אל ריצ׳י קורליאונה ותגיד לו שיחזור בו, ושיחזור בתשובה. תגיד לו שייתן לך מזוודה מלאה במזומנים, שאותה תחלק אחר כך לעניים שתפגוש בעיר, תגיד לריצ׳י שאם לא, אז אוי ואבוי לו, ושבעוד שלושה ימים גג הבית ייפול לו על הראש וזה יהיה מאוד לא נעים. אז אם הוא לא רוצה להסתבך בצרות, כדאי שיעשה פעם אחת בחיים את מה שאומרים לו. ואל תשכח להגיד גם לו שהוא ממש אבל ממש לא בסדר". כולם בעיר הכירו את ריצ׳י קורליאונה, שהיה נצר למשפחה ידועה שהילכה אימים על כל המי ומי.

"אל ריצ׳י קורליאונה?" אנדרו שאל בחשש.

"כן".

״אני חושש״ הידיים של אנדרו רעדו.

"אין לך ממה״ הקול הרגיע את אנדרו ״ריצ׳י קורליאונה הוא בסך הכל אדם מן היישוב. הוא מאפיונר שאוכל מקרוני".

"אני לא רוצה" אנדרו אמר ולבש את המעיל. הוא ברח במהירות על הקטנוע לקצה השני של העיר, אל הבניין ההוא, ודפק בדלת. נטלי פתחה ואנדרו אמר: "עכשיו אני יכול לקחת אותך לסיבוב". נטלי לקחה את המעיל שלה, מעיל דמוי פרווה שהיה תלוי על וו מאחורי דלת הכניסה, ואמרה: "גם פיקולו בא איתנו". היא הלבישה לפיקולו סוודר קטן בצבע כחול בהיר, ושמה אותו בסלסלה. פיקולו נבח שתי נביחות של שימחה.

הם יצאו מהעיר ונסעו על כביש אספלט בערבה. זה היה כביש ישר בלי פיתולים. מסביב הייתה שממה ורק על ההרים הרחוקים הצהובים, צמחו פה ושם עצי שיטה. התחילה לנשוב רוח. בהתחלה זו הייתה רק רוח קלה, אבל היא הלכה והתגברה עד שהפכה לסופה שהעיפה את הקטנוע מצד לצד. נטלי צעקה לתוך האוזן של אנדרו: "פיקולו עומד להתעופף" פיקולו נבח. ונטלי אמרה: ״כולנו נמות״, והוסיפה: ״אתה ממש לא בסדר שהכנסת אותנו לתוך הצרה הזאת!״ ואנדרו אמר: "תחזקי חזק", הוא ירד אל השוליים וניסה לדהור על שביל עפר שהעלה ענני אבק וחול, אבל הסופה רק התגברה.

"א-לוהים אדירים" צעקה נטלי.

אנדרו לא אמר דבר.

"למה אתה שותק?" נטליה כעסה.

"אני לא שותק, אני בורח" אנדרו אמר "והסערה מתחוללת בגללי, אני קופץ. קחי את הקטנוע ותחזרו לעיר, את ופיקולו. אולי עוד ניפגש". הוא עצר וקפץ הצידה. הסערה השתוללה סביבו עוד מספר רגעים ושכחה.

נטלי נסעה משם. פיקולו ישב על הברכיים שלה ונטלי אמרה: "אדום מתאים לך, למרות שלפעמים אני אוהבת אותך גם בכחול בהיר. וסרטים לבנים לאוזניים שכחנו לשים" ודמעה נשרה לה על הלחי.

היה חם. אנדרו הזיע. הוא שכב על החול באותה תנוחה שבה הוא התעופף מהקטנוע וחיכה.

"אם אתה מחכה שיבלע אותך דג", אמר הקול "תשכח מזה".

הייתה שתיקה ואז הקול שאל: "מה בדיוק הבעיה שלך? מפריע לך שעוד לא קיבלת משכורת?" ומשמים נפלו לאנדרו שלוש מטבעות על הראש. זה קצת כאב. אנדרו לא נגע בהם. הוא קם, ניער את החול מהבגדים שלו וצעד עצבני. הנעליים שלו הותירו עקבות בחול.

"עזוב אותי בשקט" אנדרו אמר "אני רוצה לחיות חיים פשוטים, להלביש כלבון בסוודר ורוד, לאהוב".

"וזה הכל?" הקול שאל

״זה הכל״.

״אתה ממש לא בסדר״, אמרו משמים לאנדרו. ״אתה יכול לחולל נפלאות. לקרוע את העולם לגזרים. לחולל מהפכות וליצור שינוי חיובי על ידי כך שתודיע לכולם שהם לא בסדר, ומה לא? ומה אתה מעדיף לעשות במקום זאת? במה אתה מחליף את כל הטוב הזה? במוסכמות חברתיות. אתה מחליף ייעוד ומימוש בכלבון מטופש ומתולתל שמסופר קצוץ מידי ולבוש בסוודר כחול בהיר מידי, ובגברת שעזבה אותך פה לבד. לנפשך. בשעת צרה״.

העולמות העליונים נגעו לאנדרו בבטן הרכה. במעמקי ליבו הוא אכן קיווה שנטלי תישאר איתו, גם בלב הסערה, למרות שאולי נעלבה עלבון מסויים מכך שהוא הודיע לה חד משמעית שהיא לא בסדר, ואם להודות על האמת, הוא היה מאוכזב עד עמקי נשמתו מפרשיית האהבים שבתוכה הסתבך.

למחרת שוב עמד אנדרו ברחובה של עיר, על ארגז, וציין בפני גברת אחת שעפעפיה צבועים ברימל, שהיא ״עברה כל גבול״, ״שהדברים לא יכולים להימשך כך״, ושזה ״לגמרי לא בסדר״. הגברת לא התרגשה במיוחד, ציינה בפני אנדרו שפתגם ידוע כבר הסביר לכל מי שאין שכל בקודקדו ש״הפוסל במומו פוסל״, ושכדאי לו לסתום את הפה אחרת היא תתקשר לרשויות. אם יש צורך היא תזמין לו פקח או שוטר, או אפילו עיתונאי שיתעד עד כמה האנושות נעשתה מטורללת. ואם הוא רוצה לדעת, היא גם מתכוונת לכתוב על זה ספר. זה כבר שנים בתכנון. המילים כבר כתובות לה בתוך הראש, אבל בגלל שהיא עצלה, עדין לא העלתה אותן על הנייר. אבל היום, לאחר שספגה כאלה עלבונות ובזיונות, היא תשקול את צעדיה מחדש, והיא רואה כאן פריצת דרך. היא הודתה לאנדרו מעומק הלב על כך שעזר לה להבקיע חומות שהיה נדמה שהן נעולות, הדביקה לאנדרו נשיקה על הלחי והסתלקה, בדיוק ברגע שבו קיפץ לעבר הארגז כלבלב עליז וקטון. שנבח שתי נביחות של שמחה. ולבש סוודר בצבע ירוק טורקיז.

״תתבייש לך״ אמר אנדרו לפיקולו, ״איך אתה מעז להראות את פרצופך ברבים? ועוד אחרי מעשים שכאלה״? פיקולו קשקש בזנב, אבל אנדרו לא התרגש, והמשיך: ״בשמים מאוד לא מרוצים ממך, ארנבון״. הוא הרים את הכלבון, והדביק לו נשיקה.

קצת אחרי שפיקולו הופיע, הגיעה בריצה נטלי שרכנה אל הכלבלב במבט רגוז ואמרה: ״לאן נעלמת?״ והוסיפה: ״כמעט הייתה לי התקפת לב״ והוסיפה: ״ידוע לך היטב שבמשפחה שלנו יש היסטוריה עגומה של לב שבור, דום לב ועוד מיני רעות חולות, להיעלם כך היה מאוד לא מתחשב״.

״את לא בסדר״ אנדרו אמר לנטלי. ״איך את לא מתביישת? מהעולמות העליונים מוסרים לך שתתביישי!״

״טוב מאוד״ הקול השמיימי עודד את אנדרו להמשיך. אבל אלה היו כל התוכחות והנזיפות שאנדרו הצליח להעלות בדעתו באותם רגעים. ״ומה עם פיקולו?״ נטלי התעניינה, ואז היא דחפה קצת את אנדרו וביקשה: ״תעשה לי מקום״. אנדרו זז קצת ושניהם עמדו בקושי על הארגז. מתנודדים וכמעט נופלים. אוחזים זה בזה, ומרפים. הם עמדו ושתקו, כשמרחוק התקרב ג׳וני שפיץ, שלבש מכנסיים פרחוניות, והיו לו תסרוקת גבוהה וקול בס. ״תתבייש לך״ אמרה לו נטלי כשהתקרב, והוסיפה: ״אין לך שום גבול!״ וג׳וני שפיץ ענה: ״כן, זה מה שכולם אומרים, אבל אני כבר פיתחתי עור של פיל. ואני לא מתבייש! הורי שתלו אתכם פה? אין להם שום גבולות. פעם שלחו חוקר פרטי לרגל אחרי ואחרי מיקו. הבלש צילם אותנו קוטפים חבצלות, בוהים בענן, ומיקו צולם פעם אחת כשקינח את האף. אלה היו תמונות טיפשיות שלא הוכיחו דבר, אבל לבסוף נמאס למיקו מההצקות, לא עזרו ההפצרות והוא ארז מזוודה והסתלק לו״. ואז ג׳וני שפיץ בחן את אנדרו מכף רגל ועד ראש, ואמר: ״אני לא מכיר אותך״, הוסיף: ״אני אוהב את האופן המוזר שבו אתה מכפתר את החולצה״, והסמיק: ״אתה אוהב קפוצ׳ינו?״. ״אתה ממש בסדר״ ג׳וני שפיץ הוסיף ואמר, ״הרי זה מה שתמיד רצית, לא?״ ואנדרו הסמיק.

אנדרו ירד מהארגז והוא וג׳וני שפיץ התרחקו משם בצעדים עליזים, משאירים נטלי עומדת ובוהה בהם המומה, ואת פיקולו נובח ומקשקש בזנב. היה נדמה לה שבפינת הרחוב ג׳וני שפיץ גם הניח זרוע על כתפו של אנדרו, אבל היא לא הייתה בטוחה, כי שניהם הפכו קטנים ושחורים ונבלעו באורות הכרך שהחשיך.