פרק רביעי ובו מה שקרה בינתיים עם בני המשפחה של נמש
בתחנת המשטרה עמדה שוטרת גבוהה מאוד ודקה מאוד, שחקרה את אבא של נמש. היא נעלה נעלים בעלות עקב גבוה ודק במיוחד, התהלכה מצד לצד, והיה נדמה שבכל רגע היא עומדת לאבד את שיווי המשקל.
התאומים עמי ותמי חיכו בחדר ההמתנה, והציצו מידי פעם אל החדר.
"בהן צדק לא עשיתי כלום", אמר אבא של נמש.
"כן עשית" קבעה השוטרת "האיש מאגודת צער בעלי חתולים ראה הצביע על מקום הפשע, תיעד ורשם הכול!" היא סיכמה והעיפה קווצת שיער שנפלה מהמצח לתוך עיניה החומות. התנועה החדה גרמה לה לאבד את שיווי המשקל, היה נראה שהיא עומדת להתמוטט, אבל ברגע האחרון היא הצליחה לייצב את עצמה בעזרת דופן השולחן. עמי שראה את כל המחזה, צחקק בקול.
"מה מצחיק ילד?” התעניינה השוטרת
"עמי הצביע על נעלי העקב בצבע אדום בוהק ואמר: “אני לא מבין למה את הולכת על עקב גבוה אם את ממילא גבוהה כל-כך!”
"אני מזהירה אותך" אמרה השוטרת "עוד צחקוק אחד ותואשם בהפרעה לעובדת ציבור במילוי תפקידה. וגם..”
"אני מצטער" קטע אבא של נמש את הדברים "הנייר נפל לי בטעות וללא כוונת זדון. אני חיטטתי בכיס בעניין אחר, והתקרית המצערת אירעה, וכאמור לגמרי בטעות" הוא התנצל "הבת שלי נעלמה והייתי מבולבל. אני מבטיח שזה לא יקרה שוב, ואני מאוד מבקש שתעזרי לי בעניין המרכזי שהוא- למצוא את נמש ביתי"
"אדוני היקר", אמרה השוטרת "אתה יודע כמה פעמים ביום אני שומעת אנשים שמבטיחים שמה שקרה לא יקרה שוב? ובינתיים כל הארץ מתלכלכת. ניירות, ניילונים, ארגזים, קופסאות קרטון וחתיכות לא מזוהות מזהמים את חיינו. אין ברירה! צריך לעשות כאן מעט סדר!"
"אני מוכרח למצוא את הבת שלי", קרא אבא של נמש ודפק על השולחן "נמש ברחה והיא מסתובבת עכשיו לבדה בחוצות העיר. מי יודע אם לא עוקבים אחריה, מטרידים אותה. ומי יודע מה עוד! עלולים לקרות לה דברים איומים! אני מאוד מבקש.. אני דורש שתעזרי לי למצוא אותה!".
"פה זה לא המדור לחיפוש קרובים אדוני", אמרה השוטרת באדישות והסתובבה לכיוון החלון "אתה כאן להזכירך, כי אנחנו רוצים להעמיד אותך לדין על לכלוך פני העיר".
"את לא מבינה מה שאומרים לך?" צעק אבא של נמש "הילדה שלי נעלמה".
"היית צריך לחשוב על זה לפני שזרקת נייר על הרצפה" השוטרת אמרה "ואל תצעק אחרת נעמיד אותך לדין גם על העלבת שוטרת הלבנת פנים, ביזוי החוק והסדר ופגיעה בעור התוף של עובדי ציבור!" השוטרת התכוונה להגיד עוד משהו אלא שבאותו רגע היא איבדה את שיווי המשקל, החליקה, והשתטחה על הרצפה.
"תברח" לחש עמי מהפרוזדור.
אבא של עמי ניגש אל השוטרת ועזר לה לקום, ואז הוא התכוון לברוח, הוא הוציא רגל אחת מהחדר ואז אמרה השוטרת: "אין צורך לברוח. שלא תחשוב שאנחנו אדישים או חסרי רגישות אדוני" היא החליקה את החולצה שלה שהתקמטה והוסיפה: "אבל יש חוק, ויש סדר"
"אבא אני צמאה" נכנסה תמי אל החדר.
"הנה הבת שלך", חייכה השוטרת והצביעה על תמי "למה אמרת שהיא נעלמה? היא דומה לילד הזה וגם לזמרת מפורסמת אחת שאני מאוד אוהבת" השוטרת סיכמה וזמזמה שיר של אמא של נמש, שמילותיו היו: "הו סילביה, היכן את? האם על גדות נהר?"
"הזמרת המפורסמת היא אמא שלי" תמי אמרה.
"אההם, באמת? לא ידעתי" כחכחה השוטרת, היא צעדה שני צעדים לאחור, והסתכלה הפעם במבט אחר, רוחש הערצה, ובהדרת כבוד על כל המשפחה.
"ומי נעלם לכם?" היא שאלה בסקרנות.
"אחותי הגדולה נמש" אמרה תמי. היא בחנה את השוטרת מכף רגל ועד ראש והוסיפה, "ואם להודות על האמת היא די דומה לך, רק שהיא הרבה יותר נמוכה"
"מי דומה לי?" התעניינה השוטרת.
"נמש."
"אה. נמש" אמרה השוטרת והרכינה את ראשה. "אני מאוד מצטערת שהיא נעלמה. מיד נטפל בעניין, גם אמא שלכם הולכת בנעלי עקב בדיוק כאלה, נכון?". היא מלמלה והרימה בבישנות את רגל שמאל שהיתה דחוסה בנעל עקב, כדי שכולם יראו ויוכלו להשוות.
ואז היא נכנסה בצעדים נמרצים אל החדר השני וצעקה אל תוך האפרכסת מילים חד משמעיות והוראות ברורות ובין היתר היא דרשה מכל הניידות להגיע לאזור.
ליד השער של תחנת המשטרה עמדה הניידת של השוטרת הגבוהה. היא פתחה את הדלת והזמינה את בני המשפחה של נמש להיכנס. אחרי שנטרקו הדלתות היא פתחה בנסיעה מהירה בחוצות העיר, כשהצופר רועם וזועק.
עמי ותמי חייכו בהנאה. הם תמיד חלמו לנסוע בניידת משטרתית, ובמהירות עצומה, כמו רקטה.
"הנה!" קרא עמי והניידת עצרה בחריקה. "איפה?" שאלו כולם והסתכלו לכל הכיוונים. "לא התכוונתי לנמש" הסביר עמי "הנה החתולה בטי" הוא הצביע על חתולה ג'ינג'ית ומרוטה שהלכה בעצלתיים על המדרכה.
"אנחנו לא מחפשים את בטי, אנחנו מחפשים את נמש, טיפש" קראה תמי.
"בלי קללות!" קרא עמי והביט לצד השני. גם שם טיילה חתולה דומה כמו שתי טיפות מים לבטי.
"הי, כל החתולות בעיר הזו דומות לבטי" קרא עמי
אבל בני המשפחה התעניינו יותר איפה נמש ופחות בחתולה בטי, הניידת זינקה בחריקה משונה שגרמה לפחות לשלוש חתולות דומות לבטי- לקפוץ בבהלה. לשוטרת היו תחומי עניין משלה: "אז איפה אמא שלכם המפורסמת?" היא התעניינה "יכתבו בעיתון שאני חיפשתי את הבת שלה?"
"אולי" אמר אבא של נמש, ושלף תמונה קטנה של נמש שהייתה לו בארנק. "זאת נמש, כדי שתדעי את מי לחפש". השוטרת הציצה בתמונה של נמש. היא ונמש באמת היו דומות מאוד.
הם נסעו במהירות בשדרות וכבישים ראשיים, אבל ברחובות לא נראו עקבותיה של נמש. ואז החליטה השוטרת לשאול מישהו, אם במקרה הוא ראה את נמש. היא נעצרה בחריקת בלמים ליד אישה שמנמונת, שהסתלכה בריכוז על המדרכה ואמרה: "לא ראיתי ילדה, אבל סיכת הביטחון שלי אבדה. זו הסיכה שמחברת את החצאית שלי כדי שהיא לא תיפול, ועכשיו הן עלולה לנשור. אני מחזיקה אותה בינתיים בין האצבעות, אבל תוכלו אולי לעזור לי למצוא? אני מחפשת כבר חמש דקות- אולי זה בגלל שאני צריכה משקפיים חדשות!" ואיש אחר שהכלב שלו גרר אותו אחריו בריצה סיפר: "אולי בכיוון ההוא. אולי שם. אבל נדמה לי שזה בכלל היה ילד שכדרר כדור לא לגמרי מנופח".
איש לא ראה את נמש, ולא ידע או שמע על עקבות. השוטרת הציעה שהם ייסעו לבניין הטלוויזיה המקומית וישדרו שם ידיעה. ידיעות כאלה הרבה פעמים גורמות לתעלומה להיפתר, ולסוף הטוב- לבוא- הסבירה השוטרת. אבא של נמש הנהן בהסכמה והמכונית המשטרתית זינקה לכיוון בנין הטלוויזיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה