נרלי דקיק

נרלי דקיק נולד בחנוכה. הוא היה ילד רזה וגם בקיץ אמא שלו הכריחה אותו ללבוש סוודר כי היא חשבה שלרזים תמיד קר. נרלי דקיק לא התלונן אפילו שהיה לו קצת חם, כי הוא היה ילד מחונך. הוא גר בקומה השלישית של בניין בן ארבע קומות בעיר קטנה, ובחזית הבית שלו צמח עץ אקליפטוס. יום אחד, קצת לפני יום הולדתו העשירי, התחשק לנרלי דקיק לאכול סופגניה.

הוא ניגש אל אבא שלו, שבדיוק תלה כביסה, ואמר: "אבא, דרוש לי שקל".

"בשביל מה אתה צריך שקל?" אבא של נרלי דקיק התעניין. "זה סוד", אמר נרלי דקיק. "או שתגלה או שלא תקבל", אבא של נרלי דקיק אמר.

"נו, די" נרלי דקיק התחצף "תביא לי וזהו"

"אם תוריד את הזבל תקבל", אבא של נרלי דקיק הציע ותלה גופיה לבנה.

נרלי דקיק ניגש למטבח והוציא את שקית הזבל מפח אדום שעמד ליד המקרר. מהשקית נזלו מים שלכלכו את הרצפה של המטבח, את הפרוזדור וגם את חדר המדרגות. השקית הייתה גדולה נרלי דקיק היה קטן, ואורי דודבני שגר בקומה הראשונה והציץ דרך חור המנעול כדי לראות מי יורד במדרגות לא הבין איך זה ששקית זבל הולכת לה בכוחות עצמה. הוא יצא החוצה ותפס את השקית. "מה אתה עושה?" נרלי דקיק משך את השקית חזרה. השקית נקרעה וכל הזבל נשפך על הרצפה.

"טיפש! תראה מה עשית", נרלי דקיק אמר.

"אתה בעצמך טיפש" אורי דובדבני אמר. "אתה משכת את השקית ואני לא אשם. עכשיו תנקה את מה שעשית. מובן?" מכיוון שאורי דובדבני היה גבוה וחזק, ונרלי דקיק רזה וחלוש, הוא לא אמר מילה, אלא אסף את הזבל לתוך השקית ומלמל מילים נבזיות בשקט בשקט, כדי שאורי לא ישמע.

אורי דודבני עמד מעליו ושרק לעצמו שיר. כשנרלי דקיק חזר מהמכולה של הזבל, אורי דודבני ישב על המדרגות של הקומה השניה ואכל סופגנייה בקולות מרגיזים. "עוד מעט גם לי תהיה סופגניה", נרלי דקיק חשב לעצמו בשמחה. הוא נכנס הביתה. אבא שלו נח על הספה בסאלון. נרלי דקיק נעמד ליד האוזן של אבא שלו ואמר בקול רם: "תן לי שקל", אבא של נרלי דקיק השמיע נחרה קלה והסתובב לצד השני. "אתה אמרת שתיתן לי שקל", נרלי דקיק לא התייאש. אבל אבא שלו לא שמע ושוב השמיע נחרה. "שריפה! שריפה!" נרלי דקיק צעק והשתולל בסלון "יש שריפה, כולם לקום!" אבא של נרלי דקיק הכניס את היד לכיס המכנסיים הכחולים שלו וזרק שקל על השטיח.

"או! יופי!" נרלי דקיק שמח. הוא הרים את השקל והתכונן לצאת אל הקיוסק של שמעון כדי לקנות סופגניה. "סידרת את החדר שלך?" אמא של נרלי דקיק בדיוק חזרה מהעבודה. "כן", נרלי דקיק אמר וניסה לצאת החוצה. "ושיעורי בית? כבר הכנת?" אמא של נרלי דקיק שאלה והלבישה לו סוודר צהוב. "כן", נרלי דקיק אמר מתחת לסוודר. "ומה אכלת? אתה נהיה דקיק מיום ליום. בא אני אכין לך משהו", אמא של נרלי דקיק אמרה וגררה אותו למטבח. נרלי דקיק התיישב ליד השולחן וניסה לבלוע את הביצה הרכה והמלפפון שאמא שלו הכינה לו.

היה לו קשה להחזיק את המזלג כי הוא החזיק ביד קמוצה את השקל שאבא שלו נתן לו.

"בתאבון. אני הולכת להתקלח ואל תקום לפני שאתה מסיים". אמא של נרלי דקיק חייכה ונכנסה אל המקלחת. כשנרלי דקיק שמע את הדלת של המקלחת נסגרת, הוא קם בשקט מהשולחן והציץ דרך דלת המטבח. אבא שלו נחר על הספה בסלון. הדלת של המקלחת הייתה סגורה. נרלי דקיק התגנב על קצות האצבעות ופתח את דלת-הפלדלת החומה של הבית. הוא ניסה לסגור אותה כמה שיותר בשקט, אבל בגלל שהדלת הייתה כל-כך כבדה ונרלי דקיק היה כל-כך רזה, הדלת נטרקה ב"בום" חזק מאוד. נרלי דקיק עלה בריצה לקומה הרביעית והציץ מתנשף דרך הסורגים של המדרגות אל דלת הבית שלו. אחרי מספר שניות נפתחה הדלת.

אמא של נרלי דקיק יצאה בחלוק אמבטיה ורוד. על הראש הייתה לה מגבת. היא הציצה כלפי מטה דרך הסורגים של המדרגות, ונרלי דקיק זז אחורה בבהלה, כדי שאם היא תרים את הראש היא לא תוכל לראות אותו. הוא נתקל בערימת עיתונים שעמדה ליד הדלת של משפחת ליבוביץ' וחיכתה שמישהו יואיל ויזרוק אותה לפח. העיתונים התפזרו והשמיעו רעש. "צוויץ" נרלי דקיק השמיע קולות של ציפור. "אני אוהבת כנריות", אמא של נרלי דקיק חשבה לעצמה ושכחה לרגע שנרלי דקיק ברח. "צוויץ, צוויץ", נרלי דקיק המשיך לצייץ. "אני חושבת שאני אסע לעיר ואקנה לעצמי שלוש קנריות", אמא של נרלי דקיק חשבה. "ציף ציף", נרלי דקיק צייץ ואמא שלו נכנסה הביתה כדי ללבוש את השמלה הירוקה שלה לקראת הנסיעה. נרלי דקיק ירד בשקט במדרגות. ליד דלת הבית שלו הוא עבר בריצה. הוא עבר את הקומה השלישית והשנייה. כשהוא הגיע לקומה הראשונה, הדלת של משפחת דודבני נפתחה ואורי דודבני חסם לו את המעבר. הייתה לו ביד סופגניה חדשה. "לאן אתה הולך?" אורי דודבני התעניין. "זה לא עניינך", נרלי דקיק אמר ורצה לעבור. "זה כן ענייני", אורי דודבני אמר "המשפחה שלנו היא בוועד הבית ואני מחליט מי יעבור".

"אתה לא מחליט", נרלי דקיק אמר "התפקיד של ועד הבית זה לדאוג לניקיון של חדר המדרגות ולא לחסום לשכנים את המדרגות", נרלי דקיק הסביר בהגיון. "מה יש לך ביד?" אורי דודבני התעניין. "אין לי כלום", נרלי דקיק הכניס את היד לכיס. "אז למה האגרוף שלך קפוץ?" אורי דובדבני הושיט את היד אל הכיס של נרלי דקיק. "זוזו, ילדים", קול עבה אמר מאחוריהם. זה היה מיטלמן מהקומה השנייה. מיטלמן היה גדול ושמן היה לו פרצוף חשוך ואפל שבתוכו היה קשה להבחין בעיניים שלו. אורי פחד ממנו, כי הוא תמיד צעק על כולם לא להרעיש בין שתיים לארבע, גם אם הם רק עלו בשקט במדרגות. היו למיטלמן סלים ביד והוא התכופף ושאג, "זוז כבר ילד. אתה לא מבין מה שמדברים אליך?" אורי נצמד אל הקיר ונרלי דקיק ניצל את ההזדמנות וברח בריצה מהבניין.

ליד הקיוסק של שמעון עמדו הרבה אנשים. זה היה יום ההגרלה של מפעל הפיס וכולם רצו לנסות את מזלם. נרלי דקיק ניסה להגיע אל הדוכן של שמעון, אבל הוא לא הצליח. הוא משך לאדון אחד במכנסיים. "מה אתה רוצה ילד?" האדון הסתובב. "אתה יכול לבקש בשבילי סופגניה?" נרלי דקיק ביקש. "תחכה בתור כמו כולם", האדון אמר והסתובב שוב. "מי אחרון?" נרלי דקיק שאל. אף אחד לא ענה. איש אחד עם משקפים עבות הגיע ונדחף אל הדוכן. "הי, אני הייתי קודם", נרלי דקיק אמר. בדיוק אז הגיעה גברת אחת ונדחפה גם היא לפני נרלי דקיק. "הי, אבל אני הייתי קודם!" נרלי דקיק צעק ומשך לה בשמלה. "שקט, ילד. אל תצעק במקום ציבורי. אם תצעק יבוא שוטר וייקח אותך מפה" האישה אמרה ונעמדה ליד הדוכן.

נרלי דקיק עמד מיואש על המדרכה. הוא התרחק קצת כדי לראות את המגש של הסופגניות. המגש הלך והתרוקן. כולם קנו סופגניות והסתלקו. נרלי דקיק התחיל לבכות. "ילד מה קרה?" איש עם שפם ענק שאל "איבדת את אימא שלך?"

"אני רוצה סופגניה." נרלי דקיק אמר והציץ בערגה אל המגש של הסופגניות. "סופגניה. אז מה הבעיה?" המשופם שאל.

"יש שם הרבה אנשים. הם עוקפים אותי בתור וגם קונים את כל הסופגניות, ועוד מעט לא תשאר לי שום סופגניה", נרלי דקיק המשיך לבכות. "אל תבכה ילד. אין שום בעיה. מיד אני מסדר הכול", המשופם הרגיע. "שים לב", הוא אמר לנרלי דקיק. נרלי דקיק ניגב את הדמעות עם השרוול של הסוודר הצהוב שלו, והסתכל על המשופם שהכניס את היד לכיס והוציא משם בובה קטנה וירוקה שהיתה עשויה מגומי גמיש. המשופם הסתכל שאף אחד לא רואה והניח את הבובה בצד הכביש. אחר-כך הוא צעד כמה צעדים אחורה והתקרב שוב אל הבובה. כשהוא הגיע ממש עד אליה הוא התחיל לצעוק, "חיזר! חיזר! יש פה חיזר" בלונדינית אחת שעברה ברחוב התקרבה והסתכלה. "הצילו, חיזר!" היא צרחה כשהיא ראתה את הבובה הירוקה. אנשים בקיוסק הסתובבו לראות על מה המהומה. "חיזר! התקפת חיזרים!" המשופם המשיך לצעוק.

"אני מתעלפת", הבלונדינית נשכבה על המדרכה. כל האנשים שהיו בקיוסק עזבו את הדוכן וניגשו לעזור לבלונדינית. מישהו אמר שהוא עבר קורס בעזרה ראשונה וכולם פינו לו מקום. "תיגש כבר לקיוסק", המשופם דחף קלות את נרלי דקיק, ונרלי דקיק ניגש במהירות אל הדוכן. על המגש נשארה סופגניה יחידה. נרלי דקיק חייך בהקלה. "אני רוצה בבקשה סופגניה", הוא ביקש בנימוס.

"בבקשה", שמעון מהמכולת הגיש לו את הסופגניה עטופה במפית. נרלי דקיק פתח את היד והושיט לשמעון את השקל.

"זה עולה שקל וחצי", שמעון אמר.

"אין לי עוד, זה כל מה שיש לי", נרלי דקיק אמר.

"אז תלך הביתה ותביא ילד", שמעון אמר ולקח את הסופגניה בחזרה "פה זו לא אגודת צדקה!” הוא צעק "אני מנסה לנהל פה עסק!”

"הנה שקל וחצי", אורי דודבני נעמד ליד נרלי דקיק. "תן את הסופגניה".

שמעון לקח את הכסף ואורי לקח את הסופגניה. נרלי דקיק צעד בעצב הביתה. "אני מוכן למכור לך את הסופגניה בשקל", אורי דודבני הלך אחרי נרלי דקיק. "כן?" נרלי דקיק שמח. "כן. תן את השקל", אורי אמר. נרלי דקיק פתח את היד ואורי לקח את השקל. "עכשיו תביא לי את הסופגניה", נרלי דקיק ביקש.

"קודם תדפוק בדלת של מיטלמן ותברח", אורי אמר.

"לא רוצה", נרלי דקיק אמר, "למה לי להפריע למיטלמן? תן את הסופגניה. שילמתי לך".

"אז מה. עשיתי לך הנחה גדולה. במקום החצי שקל תעשה את מה שביקשתי".

"אז תבוא איתי גם", נרלי דקיק אמר.

"טוב", אורי הסכים.

"ואני מחזיק את הסופגניה", נרלי דקיק אמר.

"אני אתן לך אותה כשנעמוד ליד הדלת של מיטלמן", אורי קבע והם עלו חרישית לקומה השנייה. "את הסופגניה". נרלי דקיק לחש והושיט יד רזה ודקה. אורי הניח את הסופגניה על היד של נרלי דקיק.

"תדפוק כבר", אורי לחש.

"רגע, אני חייב לטעום". נרלי דקיק לחש ונגס ביס קטן בסופגניה.

"תדפוק או שאני לוקח לך את הסופגניה. תכף מיטלמן יצא ויתפוס אותנו", אורי אמר.

"טוב, טוב, אני דופק". נרלי דקיק לעס את הסופגניה. הוא דפק על הדלת שלוש דפיקות. אורי ברח בריצה. גם נרלי דקיק התכוון לברוח אבל הרגליים שלו קפאו.

"כן?" מיטלמן יצא "מה אתה רוצה, ילד?"

"אני… אה… באתי… אה… " הברכיים של נרלי דקיק רעדו.

"למה באת?" שאג מיטלמן.

"אני.. א… הבאתי לך סופגניה לכבוד החנוכה", נרלי דקיק הושיט למיטלמן את הסופגניה בידיים רועדות.

"איזה ילד נחמד", מיטלמן ליטף לנרלי דקיק את הראש. אבל אחרי רגע הוא הסתכל על נרלי דקיק ועל הסופגניה, התכופף אל נרלי דקיק ואמר: "זו סופגניה נגוסה. מי עשה כאן ביס? אה?"

"זה לא ביס, אדון מיטלמן." נרלי דקיק הסביר בקול רועד "זו האופנה החדשה של הסופגניות. את כל הסופגניות עושים ככה".

"אה, אני מבין", מיטלמן אמר וסגר את הדלת מאחוריו ומאחורי הסופגניה.

"זו האופנה החדשה של הסופגניות", אורי גיחך מלמטה.

נרלי דקיק עלה קומה אחת ונכנס אל הבית שלו. הוא גרר את הרגלים והכתפיים שלו היו שמוטות. הבית היה חשוך לגמרי ונרלי דקיק פחד מהחושך. הוא התכוון לצאת אל חדר המדרגות או לצעוק לעזרה, אבל בדיוק אז נדלק האור ועל נרלי דקיק קפצו אמא, אבא, שלוש דודות וסבתא אחת ששרו: "היום יום הולדת לנרלי דקיק". נרלי דקיק עמד באמצע המעגל והדודות קפצו סביבו. "ועכשיו, אל השולחן!", אבא של נרלי דקיק אמר כשכולם גמרו לשאוג ולרקוד. הוא הושיב את נרלי דקיק ליד השולחן. על השולחן עמדה עוגת קצפת ורודה שאמא שלו אהבה, ושנרלי דקיק שנא. נרלי דקיק נשף כדי לכבות את הנרות, אימא שלו חתכה את העוגה לפרוסות עבות ואמרה: "מזל טוב נרלי דקיק, עכשיו תנגוס מהעוגה ואחר-כך ניגש לפתוח את המתנות". נרלי דקיק ידע שאין טעם להתווכח. הוא נגס ביס גדול מהעוגה ולעס בחוסר רצון. הקצפת הורודה נמרחה לו סביב השפתיים ואבא שלו צילם במצלמת פולוריד. אבא של נרלי דקיק בחן את התמונה ואמר: "אתה לא פוטוגני בתמונה הזו, זה בגלל שאתה לא מחייך. תחייך". הוא קרע את התמונה לחתיכות.

נרלי דקיק חייך חיוך מעושה, ואבא שלו שוב צילם. 
זו התמונה היחידה שנשארה לו למזכרת מיום הולדתו העשירי.