נמש

פרק שני ובו נמש רודפת אחרי בטי בחוצות העיר

במכונית המשפחתית הקטנה השתררו מבוכה, ובהלה.

פלורה הזמרת המפורסמת, אמרה לאבא של נמש בהיסטריה: "יולי, הילדה נעלמה. מה נעשה עכשיו?"

"תירגעי", אמר יולי "בכל צרה שמתרגשת על ראשו של אדם, עליו לשמור על קור רוח, ולפעול בתבונה. יש לי תכנית! את תצאי מהאוטו, ותסיחי את תשומת לבם של האנשים, ואני וכל האחרים נצא לחפש את נמש!"

"איך בדיוק אני אסיח את דעת האנשים? יש כאן מאות?!"

"תצאי ותשירי על הגג של המכונית", אמר יולי.

"זה רעיון נהדר" הנהנה הדודה וניקתה את זגוגיות המשקפיים שלה בשולי שמלת הצמר הכחולה שלבשה, היא תמיד ניקתה את הזגוגיות כשהיא שמחה לאידו של מישהו.

"תצאי את ותשירי משהו" אימא של נמש אמרה לאחותה שהייתה לה דומה לה כמו שתי טיפות מים.

"מה פתאום שאני אשיר?" מחתה הדודה "אני לא זמרת. אם אשיר כולם יברחו".

"מצוין, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, שכולם יברחו" אמרה תמי.

הדודה שקעה בהרהורים. אחרי הכול היא תמיד חשבה שהיא בעלת קול סופרן מיוחד במינו, ושרק במקרה, ואלמלא יד הגורל העגום, גם היא הייתה מופיעה על במות, טסה במטוסים, וזוכה לתשואות במקום העבודה המשמימה במפעל לייצור בדים.

"טוב" צייצה הדודה בקול חלוש ומלא התרגשות "אני אשיר", היא כחכחה והסמיקה. "למישהו יש רעיון מה כדאי לי לשיר?"

"תשירי- אל המעין בא גדי קטן!" אמר עמי.

הדודה יצאה מהמכונית בטריקת דלת. ומכיוון שהייתה דומה לזמרת כמו שתי טיפות מים כולם מיהרו בעקבותיה. היא נעמדה בקצה המדרכה על קצות האצבעות, ופצחה בזמר. אנשים התקבצו סביבה, ואיש אחד שאל: "מה קרה לקול שלך?", אחרים צחקקו וסתמו את האוזניים.

ובינתיים, בתוך המכונית, אבא של נמש חילק הוראות: "להתגנב החוצה אחד אחד ולחכות ליד פנס הרחוב". תמי יצאה ראשונה, בעקבותיה יצא עמי, ואחרונה יצאה פלורה הזמרת המפורסמת.

אלא שברגע שהיא הורידה רגל אל האספלט השחור, מישהו צעק: "הנה הזמרת" ופלורה נסוגה מיד אל תוך המכונית, התבצרה והסתגרה בתוכה.

באותו זמן ברחוב צדדי, רדפה נמש אחרי החתולה בטי. בטי רצה ליד ברושים ובניינים, טיפסה על פחי אשפה והפחידה עוברים ושבים.

כשנמש עברה ליד גן ציבורי בטי כמעט הפילה אדון אחד בעל בטן, שמכנסיו היו מתוחות עד מעל המותניים. בידו השמאלית הוא החזיק פנקס קטן ועפרון צהוב לעוס. כשנמש עברה לידו, האיש תפס לה בכוח את היד ושאל בטון חמור: "ילדה, זה החתול שלך?"

"עזוב את היד, אתה מכאיב לי" קראה נמש.

"מאז שאני ילד, אני מפחד מחתולים", התוודה האדון. היה לו שפם אפור קטן שריקד כשהוא דיבר. "אני מבקש ממך לא לאפשר לחתול שלך לשוטט ברחוב. האם זה מובן?".

"עזוב את היד" קראה נמש שוב.

"חתול זו חיה גועלית", האדון קבע "אני בעצמי הקמתי אגודה בשם: 'צער מגדלי חתולים', שמטרתה לגרום צער לאנשים שמגדלים חתולים".

נמש לא התרשמה מהפעילויות שהאדון מנה, היא עקבה בדאגה אחרי החתולה בטי, שנעלמה בעיקול הרחוב.

"החתולה שלי בורחת, עזוב את היד" נמש כמעט בכתה, אבל האיש שמח שהוא סוף סוף יכול לנאום ושמישהו מקשיב, והיה לו המון מה להגיד: "זה נכון שחתולים מצילים אותנו מעכברים" הוא אמר "אבל רמת ההתחשבות הסביבתית היא זו שקובעת.. ומה עם ההתחשבות בנו? הפחדנים? ושמעתי שיש גם אלגריות!"

"שוטרת, שוטרת!" צעקה נמש, והאדון השמנמן נבהל ועזב לה את היד. הוא הסתכל סביב, ולא הבחין בשוטרים וגם לא בניידת, אבל כשהוא רצה לחזור ולנאום, נמש כבר לא הייתה בסביבה.

נמש רצה ברחובות הקטנים והצפופים של העיר, וחיפשה את החתולה בטי, אבל זו לא נראתה בשום מקום. על המדרכות הסתובבו חתולים לא מוכרים, ועל העצים היו ישבו צפרים אפורות קטנות ומנומנמות. נמש התיישבה בייאוש על ספסל בקצה הגן ציבורי, היא החזיקה את הראש בין הידיים. בדיוק שם מצאו אותה אבא שלה, ועמי ותמי.

"הנה היא", עמי קרא הצביע על נמש.

"לא יפה להצביע על אנשים", אבא של נמש אמר.

"לאן נעלמת? תתביישי!" אמרה תמי אבל נמש לא ענתה.

"תעני", אמר עמי.

"בטי נעלמה" לחשה נמש בקול עצוב ומבוהל.

"מצוין. בטי נעלמה" עמי ותמי שמחו הם שלבו ידיים ורקדו יחד במעגל. אם להודות על האמת גם אבא של נמש די שמח להיפטר מהחתולה, היא הייתה מתגנבת אליו תמיד דרך חלון האמבט והוא היה נבהל, מחליק ואלמלא וילון האמבטיה הפרחוני בו נתמך, קרוב לודאי שהיה מחליק ונופל ושובר את האגן.

"לא נורא" אמר אבא של נמש וליטף לה את הראש. "נמצא בעל חי חדש. חומט. או אוגר. כל מה שקורה קורה לטובה. ואם היא נעלמה אז כנראה שכך זה צריך להיות. בואי, אימא מחכה לנו באוטו, ואנחנו רוצים להמשיך בטיול".

"זה נורא ואיום" לחשה נמש, "ואני לא אזוז מכאן בלי בטי".

"היא ברחה בגללך" אמר עמי ,את זו שפתחת את החלון, אז עכשיו אל תתלונני".

"אף אחד במשפחה לא סובל את החתולה הזו. אף אחד!!" הוסיפה תמי

"שקט" אבא של נמש התערב. "קדימה נמש בואי"

"לא"

"אם היא לא רוצה שלא תבוא" אמר עמי.

"עמי, אל תתערב" אמר אבא של נמש. הוא נופף מולו באצבע וקרא: "אני מזהיר אותך!"

"שלא תבוא, למי אכפת, גם ככה היא מאומצת!" צעק עמי.

"אל תקשקש" אבא של נמש צעק.

"אני לא מקשקש" עמי צעק והפרצוף שלו הפך אדום "אתמול שמעתי אותך ואת אמא!"

יולי, אבא של נמש השתתק ונסוג.

"זה נכון?" שאלה נמש וקמה מהספסל.

"אני.. א.. א.. אני.. אני יכול להסביר הכול" אבא של נמש גמגם.

"בטח שזה נכון, תראי כמה נשמים יש לך, ולנו אין אפילו אחד. גם לא לאבא או לאמא" עמי אמר.
"תשתוק." אבא של נמש צעק אבל לפני שהוא הספיק להוסיף עוד משהו, נמש התרחקה משם בריצה.