פרק שביעי
חמשת האדונים מיהרו אל המרפסת והביטו למטה, אל מגרש החניה, אבל היה חשוך מאוד ואי אפשר היה לראות. האדון בעל הקול הצרוד הוציא פנס והאיר את המגרש הריק. בתוך אלומת האור התגלו יוהן ואלימלך סוחבים את הארגז. אלימלך החזיק ביד אחת את המכנסיים שלו, בחן את האזור האחורי ומלמל: “וי זמיר, המכנסיים". כשאלומת האור פגעה בהם קפאו יוהן ואלימלך לרגע, ואז הם נופפו לשלום ונעלמו בצעדים זריזים בתוך סבך של עצים וצמחייה שגדלו בקצה המגרש.
"שלום ולהתראות", אמר האדון בעל הקול הצרוד, חבש את המגבעת והסתלק אל חדר המדרגות. גם שאר האדונים זינקו אל היציאה.
"למה אתה מחכה יוצמח?” סבתא ציפורה שאלה ומיהרה לרדת בסולם שעדיין נשען על המרפסת ומשם היא ירדה אל מגרש החנייה.
"אני", אמר סבא שלופציק וירד בסולם, “מחכה לישועה! דע לך" הוא אמר לרודי שירד בעקבותיו, “שאחת החכמות הגדולות היא לענות תמיד לשאלות רטוריות, שאלות שאיש לא מבקש עליהן מענה". הוא גירד באף והוסיף: “ולעניין הישועה: היא באה מבפנים, מתוכך ולא מבחוץ. אתה מבין?”
רודי לא בדיוק הבין. הוא רשם לעצמו בפנקס: “אנחנו עורכים מרדף. סבא שלופציק כנראה מתרגש. תמיד כשהוא מתרגש הוא נואם בעניינים משונים. הגברת גוטמן העירה את הילדה בשמלה הפרחונית, אלא שהיא מפחדת לרדת בסולם וטוענת שיש לה פחד גבהים".
סבא שלופציק עמד בתחתית הסולם, נופף בידיו ואמר: “הישועה באה מכך שהאדם פונה אל עצמו ועוזר לעצמו. אני יודע הכי הכי מה טוב בשבילי, וכל מה שצריך זה לשבת לרגע בשקט ולהקשיב- ואז התשובה בוא תבוא!”.
חמשת האדונים נעלמו בתוך סבך הצמחייה.
"יוצמח מלכיצדק" סבתא ציפורה אמרה, “אני מבקשת ממך. אני מאוד מבקשת. מה אתה חושב לעצמך?”
"אני", אמר סבא שלופציק, “חושב לעצמי ש..”
יוצמח מלכיצדק שלופציק" סבתא ציפורה קראה, וסבא שלופציק זינק אל המכונית, התיישב ליד ההגה ואמר: “אני חושב לעצמי שאני יודע איפה למצוא את יוהן ואלימלך".
הגברת גוטמן והבת שלה ירדו בינתיים במדרגות והגיעו אף הן אל המגרש.
כולם נכנסו אל המכונית שטרטרה, השתעלה, וזינקה משם בנסיעה פרועה.
סבא שלופציק דהר בין שדרות עצים ובניינים ואז הצביע על מכונית שחורה ומקרטעת וקרא: “זו המכונית של יוהן ואלימלך!” האדונים נעלמו. כנראה התבלבלו בסבך הצמחייה, טעו והגיעו אל סמטת פחי הזבל.
יוהן ואלימלך יצאו מהעיר. הם לא הבחינו בסבא שלופציק שנסע בעקבותיהם. המכונית השחורה עלתה על דרך כורכר והעלתה ענני אבק. סבא שלופציק כיבה את אורות המכונית שלו ונסע בעקבותיה בשקט ובזהירות. הגברת גוטמן העירה הערות בסגנון: “מה יפה הוא הלילה" וגם "כמה צח האוויר" או "את יודעת גברת ציפורה, בילדותי סבלתי מאסתמה והוטב לי רק כשנשמתי אוויר צח שכזה".
יוהן ואלימלך נעצרו על גבעה. הם הוציאו אוהל קמפינג קטן, הקימו אותו על הפסגה, הדליקו מדורה קטנה, ועישנו מקטרות לאור הירח.
רודי רשם בפנקס שלו: “יוהן ואלימלך מצוידים היטב. אנחנו עייפים ורעבים. נשלחתי לרגל אחריהם. הם מתכוננים לשינה". רודי התקרב אל האוהל בחסות החשיכה. נשמעו קולות נסירה, ואז נשמע קולו של אלימלך שקרא: “יוהן, מאז אשתי השלישית לא ישנתי ליד מישהו שמשמיע מתוך שינה כאלה קולות נחירה וניסור. כשהיא נעלמה בדרך מסתורית, נשמתי לרווחה. אולי בטובך תואיל ותתהפך לצד השני?”
יוהן המהמם והתהפך, אבל קולות הנסירה לא פסקו.
"וי זמיר" נאנח אלימלך.
סמטת פחי הזבל שכנה ליד רחוב שטרנברג 55. זו הייתה סמטה צרה בין שני בניינים. היו בה אינספור פחים ולכלוך, וחתולים התרוצצו על הפחים והמדרכות, וטעמו את הזבל. האדון בעל הקול הצרוד אמר: “אני משוכנע שהם מתחבאים בתוך אחד הפחים". האדונים בחליפות התרוצצו בשדרה וערכו סריקה. הם בעטו, הרימו מכסים וגם חקרו חתולה אחת. החקירה לא העלתה כל ממצאים.
היה רחש וקול צעדים. נשמעה חבטה ומישהו אמר: “טרילילי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה