בכל פעם שהתחולל אסון, או כשפקדה טרגדיה את מאן דהו, היו כולם מתנחמים בכך שיש בעולם מישהו יותר מסכן מהם. כך קרה גם לרודי. כשאשתו השלישית ארזה בתוך מזוודה את החלוק הוורוד מבד תחרה דקיק שהוא קנה לה לכבוד ירח הדבש שלהם, את המגזינים לתופרות מתחילות ובהם שרטוטים על נייר שקוף של לבני נשים, ואת השרשרת עם החרוזים הכחולים שרודי קנה לה לכבוד יום הנישואין השלישי והאחרון, רודי עמד ומירר בבכי ואשתו אמרה: "כן, אבל אתה יודע שיש יותר מסכנים ממך, אנשים שהגורל התאכזר אליהם יותר, ולכן אין שום סיבה שתייבב כך, כאילו שאתה כלב פודל מרוט שננטש ומישהו שפך עליו דלי של מים ברחוב. אתה לא כלב פודל מרוט, וכבר הסברתי לך מיליון פעם שאתה לא הסיבה לכל זה. אתה תמיד מוזמן לבקר אותי ואת אלואיז, אבל אל תשכח שאני לא אוהבת הפתעות, ולכן רצוי שהכול יהיה בתיאום מראש". היא רכסה את המזוודה והוסיפה: "ותזכור שאתה לא האיש הכי מסכן בעולם, יש אנשים שהיו מרוצים מאוד אם אלה היו הצרות שלהם". ואז היא נתנה לו נשיקה מרפרפת, סגרה אחריה את הדלת בטריקה, והלכה לה.
רודי נעמד מול הראי וחשב על מילותיה האחרונות. הוא נעץ בעצמו מבט נוקב, סידר את כובע הצמר המרופט שלו, ואמר לעצמו בקול: "יש יותר מסכנים ממני, יש אנשים שהגורל התאכזר אליהם יותר".
אבל אז הוא נזכר בכל האסונות ועסקי הביש שפקדו אותו בשבוע האחרון, ושוב היה נדמה שהוא עומד לפרוץ בבכי. הוא נזכר בנמלים שמילאו את כלי החרס של הסוכר, איך התיישב בטעות על משקפי הקריאה שלו - סדק עדשה אחת וריסק את השניה. ובאפרסק שהרקיב בתוך תיק והתגלה בדיוק כשפוטר מהעבודה.
רודי שוב התבונן בעצמו.
הוא ליטף את זיפי לחייו השחורים, הסמיכים ואמר: "ואולי בעצם לא?" הוא יצא מהבית, הסתובב ברחובות, התבונן באנשים שחלפו על פניו, והרגיש מסכן מאוד.
עבר שם אדון אחד שתלתליו הסבוכים האפירו. הוא לבש מכנסי קטיפה שחורות, וטייל עם כלב זעיר, צמרירי וקופצני, שמידי פעם קרא לעברו בקול בס עמוק ובאינטונציה נשית מאוד: "הוגו, עמוד!" או: ״הוגו חדל!״ וגם סתם: ״הוגו!״
רודי נעמד באמצע המדרכה וכשהאדון עבר בסמוך, הוא פנה אליו בנימוס ושאל: "סליחה, אתה מרוצה?"
"אתה מדבר אלי?" שאל האדון, ובלי לחכות לתשובה הוסיף: "כי אם כן, אז אני מרוצה מאוד! לידיעתך!"
"וממה אתה מרוצה כל כך? אם אפשר לדעת?"
"מהכול!" אמר האדון וקרא: "הוגו, עמוד!" ואז הוא אמר לרודי: "אני מצטער מאוד, אבל אני עסוק, ולכן לא אוכל לפרט יותר ממה שכבר פירטתי וגם זה יותר מידי".
הוא עקף את רודי והתרחק תוך כדי קריאות: "הוגו, עמוד!" או: "הוגו, שב" וגם סתם: "הוגו!"
התרחשות זו הובילה את רודי למסקנות. "אתה רואה", אמר לעצמו בקול, "כולם מרוצים ואפילו מרוצים מאוד! חוץ ממך!"
הרעיון שהוא הכי מסכן בעולם התחיל מתגבש בתוכו אט אט, ולהבשיל. הוא המשיך להסתובב ברחובות ושאל עוברים ושבים אם הם מרוצים, רובם היו מרוצים מאוד, או די מרוצים, או לפחות זה מה שהם אמרו לרודי.
כשהוא היה לגמרי משוכנע, הוא התקשר מטלפון ציבורי למכרה אחת ואמר לה: "אני בטוח בזה. אני משוכנע. אני הכי מסכן". וכשהמכרה הזכירה לו מספר מאורעות משמחים או בעלי משמעות וערך מחייו כמו עובדת היותו הבעלים של אי אילו חפצים כמו למשל כורסה בעלת כיסוי משובץ, או רדיו טייפ זעיר, וגם את הירושה הקטנה שנפלה בחלקו כתוצאה ממותה הפתאומי של סבתו, שכללה בין היתר שתי ספות עור חומות ומגהץ, דחה רודי את הטענות על הסף, ובשאט נפש אמר: "יש אנשים שניחנו בכשרון למוזיקה, או לשפות, ואני ניחנתי בכשרון אחר, למסכנות! זהו כשרון מולד. ואם לא הייתי רוצה להצטייר כאדם צנוע, הייתי אפילו נוטה לומר שזו גאונות!"
רודי שכר לעצמו מרתף טחוב במחיר סמלי, זה היה מין חדרון כזה בלי חלונות. הוא אסף שולחן רעוע וכיסא עץ חורק שמישהו השליך לרחוב, סחב אל תוך המרתף גם את ספות העור החומות ואת הכורסה בעלת הכיסוי המשובץ. את המגהץ הניח לקישוט על הרצפה. בפתח המרתף תלה שלט בכתב יד: "מציאת תנחומים, האיש הכי מסכן בעולם".
בנוסף פרסם רודי מודעה קטנה בעיתון שהזמינה את הקהל הרחב לבוא ולמצוא ניחומים אצל האיש הכי מסכן, ״כאן תוכלו לוודא שישנן צרות גדולות יותר!״ הוא כתב ״והכל במחירים נעימים ושווים לכל כיס״ הוא גם הפיץ את השמועה על פתיחת המשרד בין מכריו וידידיו המעטים.
אחרי שהושלמו ההכנות, ישב רודי במרתף וחיכה. במשך שבוע לא הופיע איש. הבדידות והצפייה גרמו לו להרגיש מסכן עוד יותר. לפהק בשעמום ולמשוך חוטים שנפרמו מהכיסוי המשובץ של הכורסה החד מושבית. אחרי שבוע התייאש, ורצה לסגור את העסק לאלתר, אבל בדיוק כשהוא עמד להוריד את השלט הופיע זוג - בחור שרירי בשם ז'אק שלבש גופיה לבנה ומכנסי ג׳ינס, ובחורה בשם אינה שהשיער שלה היה צבוע לבלונד. הם לא קראו על המקום בעיתון, וגם לא שמעו עליו שמועה. סתם עברו באיזור במקרה וראו את השלט.
"נחמד מאוד", אמר רודי "אז איך אני יכול לעזור?״
"חשבנו למצוא ניחומים" אמרה אינה.
"כן" הסכים ז'אק ״שנינו מרגישים מסכנים מאוד״.
"אתם יכולים לפרט קצת יותר?״ שאל רודי, "מה בדיוק גורם להרגשה הזאת?״
"זו לא הרגשה שקשורה בפרטים או במאורעות", הסביר ז'אק "סתם תחושת בטן. שנינו מתעוררים בבוקר ומרגישים מסכנים".
"אני מבין", אמר רודי. הוא שתק לרגע ואז נעץ באינה וז'אק מבט חד משמעי ואמר: "אתם יכולים להתנחם, אני מסכן יותר".
ז'אק ואינה נעצו זה בזו מבטים מופתעים, ואז הביטו ברודי. "וזה הכל?״ שאל ז'אק.
"כמה זה עולה לנו?״ שאלה אינה בהיסוס. ואז הוסיפה: "האמת היא שאני חושבת שאני יכולה לפרט קצת יותר על מקורות ההרגשה, שיוצרת סימפטומים לא נעימים״. היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה: "לשכנה שלנו שלומצי יש גינה נחמדה. הדשא שלה ירוק, ולנו אין אפילו מרפסת. למרות שבעלה מכוער" אמרה: "אני ממש לא יכולה לסבול את זה". ואז היא השתתקה לרגע, הציצה ברודי והוסיפה: "אתה באמת יותר מכוער מבעלה". ואמרה: "וגם פה אין דשא. סתם כמה גבעולים מקש של שעורה שהתייבשה ושאריות של שיבולת שועל״. ״גבעולים" היא ציינה לעצמה "זו מילה משעשעת". ואז היא הוציאה סכום כסף זעום ואמרה: "אני אמליץ עליך בחום. יש לנו הרבה מכרים וידידים וכולם לא מרוצים. נראה לי שתצליח להתפרנס יפה מכל זה. אפילו יפה מאוד הייתי אומרת". וז'אק אמר: "אני הייתי בחיל התותחנים".
ז'אק ואינה יצאו חבוקים מהחדר, רודי הקשיב לצעדיהם המתרחקים, וכשהם הסתלקו ונותר רק הד עמום, הוא ספר את המטבעות שנותרו על השולחן, מישש מטבע שהייתה עליו קצת חלודה, טחב אותו עמוק לכיס, הזדקף על הכיסא וחיכה בדריכות שיגיעו כל אותם מכרים וידידים לא מרוצים.
כעבור זמן מה נשמעו שוב קולות של צעדים. רודי התיישב נרגש, אלא שבפתח הופיע שוב אותו הזוג.
הם נשארו עומדים על הסף מחובקים, ואינה אמרה בהיסוס: "אני חשבתי על זה ו.. נדמה לי שבעצם הבעל של שלומצי דווקא יותר מכוער ממך. ו... גם ז'אק חושב שזה נכון״. היא השתתקה לרגע, נעצה ברודי מבט חד משמעי והוסיפה: "ואם זה ככה... אז אנחנו חושבים שמגיע לנו לקבל את הכסף שלנו בחזרה. כלומר... זו זכותנו המלאה".
רודי הסתכל בהם המום, ואז התעשת: "אולי זה נכון, ואולי זה לא. איך אפשר לדעת? איך הוא נראה? הבעל הזה? יש לך תמונה שלו במקרה? וכך נוכל להשוות? אי אפשר להגיע להחלטות משמעותיות כאלה רק על סמך זכרון, או מידע שאינו מבוסס".
"למרות שהוא שירת איתי בחיל התותחנים, אין לנו תמונה שלו", התנצל ז'אק ומשך בכתפו, "הוא היה הבחור הכי עצלן בגדוד, ואף פעם לא הסכים לקום לשמירות גם כשטלטלנו אותו בחזקה".
אינה אמרה שכדי לברר מי מסכן, מכוער ועלוב יותר, אין ברירה אלא לגשת לבית של שלומצי ולבחון את העניין מקרוב. "הם גרים שני רחובות מכאן״ הסבירה, "אפשר ללכת לשם ברגל. הבעל של שלומצי מובטל וכל היום הוא יושב במרפסת ומעשן או קורא מגזינים - עיתוני ספורט מכל תחום, ולפעמים הוא גם מקריא בקול ערך או שניים מתוך אנציקלופדיה לנוער, יש לו את כל הכרכים על מדף״ הסבירה. ״לאנציקלופדיה הזו יש כריכה אדומה" היא ציינה "ואדום הוא צבע שאוהבים קומוניסטים, מה שגורם לי לחשוד שהוא גם קומוניסט, או לפחות נודף ממנו ריח כזה".
הבעל של שלומצי עמד במרפסת ועשה התעמלות. הוא הניף את הזרועות באוויר כשהוא מחזיק באגרוף קפוץ משקולות זעירות. הוא נשף ושאף. התכופף והזדקף. הוא היה נמוך מאוד. נמוך מהמצופה.
לרודי הוא נראה מדושן עונג. הם עמדו שלושתם על המדרכה האפורה ברחוב שמתחת למרפסת. אינה הוציאה מצלמה דיגיטלית קטנה מתיק הצד שלה וצילמה תמונה אחת בלבד. "כדי שנוכל בהמשך לערוך השוואות...״ היא לחשה לרודי, קרצה קריצה מלאת משמעות וצילמה גם אותו כשהוא פוער את פיו ובעיניו מבט משתומם. אבל אינה לא הייתה מרוצה ומחקה את התמונה.
ז'אק נעץ בבעל של שלומצי מבט בוחן, והבעל של שלומצי כשהבחין שהוא מעורר סקרנות ועניין התחיל לנוע במרץ רב, הניף את הידיים העמוסות במשקולות לצדדים ומעל לראש וגם קד שתי קידות.
"מה שלומך?״ שאל אותו רודי "אתה מרגיש טוב?״
"בהחלט לא" הבעל של שלומצי התנשף, "יש המון דברים להתלונן עליהם. הבוקר חטפתי אלרגיה. אני לא חושב שזו אלרגיה למשהו ספציפי, נגיד לאיזה ריח או ירק מזן מסוים, אלא לחיים בכללותם. כן. אני אלרגי לחיים״. הוא סיכם ומתח את הזרועות.
"אתה רואה?" לחשה אינה לרודי וקרצה שוב. היא לחצה על כפתור המצלמה והוסיפה: "וכשנחזור למשרד נתלה את שתי התמונות זו לצד זו. וכך נוכל להחליט סופית, ובאופן גורף וחד משמעי". היא אמרה.
ואז היא צילמה גם את ז'אק תמונה אחת בלבד ואמרה: ״סתם כך, שתהיה למזכרת״.
אלה היו תמונות תקריב. הבעל של שלומצי צולם כשהוא מניף שתי ידיים באוויר, ורודי צולם כשמבטו מתנשא אל על ובשפתיים קפוצות.
"אתה מאוד טועה" אמר רודי לבעל של שלומצי שעשה עכשיו מתיחות כשהוא נשען על גדר המרפסת. ״תראה כמה שהם יפים, החיים האלה, והכל רק בגלל שיש אנשים יותר מסכנים ממך, או מכוערים" הוא אמר והצביע על עצמו. "זה נותן מעט פרופורציה, ויכולת לראות את האור שבקצה המנהרה, כשאתה מוקף בקוצים אתה יכול להבחין שהחיים שלך בעצם יפים כמו שושנה".
על קיר המשרד של רודי תלתה אינה בעזרת נייר סלוטייפ את שתי התמונות שפיתחה בחנות צילום באיכות בינונית שהייתה בדרך.
הבעל של שלומצי נראה קצת מטושטש בגלל הפיתוח הבינוני, ואל הפורטרט של רודי נוסף בחנות הצילום כתם שחור מעל לגבה הימנית, מה שגרם לשפתיו להיראות קפוצות אף יותר. ארבעתם עמדו ובחנו את התמונות בעניין, והבעל של שלומצי התרחק, והתקרב, נגע ומישש.
"אני כל-כך מכוער", הוא אמר והתקרב אל דיוקנו עד שקצה אפו נגע בתמונה "ואתה...״ הוא אמר לרודי, "אתה מזכיר לי שחקן כדורגל מפורסם, נדמה לי שקוראים לו גיידו. אני חושב שהוא פרש לאחרונה. זה אתה במקרה? אני מעריץ אנשים שמשחקים כדורגל. זה מראה על יכולות גבוהות. אתה משחק בקבוצה שזכתה באליפות? אני ויתרתי על שותפות בקבוצה כי תמיד הרגשתי שיש לי תנועות משונות, מסורבלות וזה מספיק כדי להפוך אותי לנבוך ומבוייש. המקום היחיד שבו אני מרגיש בנוח ומרשה לעצמי להתנועע גם בנוכחות זרה, הוא על המרפסת. אבל האמת היא שגם אתה די מכוער, וקשה לי להחליט מי משנינו מכוער יותר״ הוא חייך. רודי שתק ותקע את מבטו ברצפה.
"אנחנו קצת ממהרים" אמרה אינה "ז'אק ואני חשבנו שבכסף שתחזיר לנו ניסע למרכז העיר ונתבונן מהגשר על הנהר. ז'אק אוהב את המים. ואני את הלכלוכים הקטנים שצפים בתוכם. שקיות ניילון, ועטיפות של ממתקים. ולכן אני ממליצה שנגיע להכרעה ונביא את הסגה הזאת אל סיומה הטוב״.
וז'אק אמר: "כשהייתי בחיל התותחנים הפלגנו פעם באוניה. אני חטפתי מחלת ים ובמשך שבוע שלם לא קמתי מהמיטה. אימא שלי אמרה שזה הישג משמעותי בהתחשב בכך שאני סובל מהפרעות קשב וריכוז".
"אני זוכר את המקרה" הבעל של אמר שלומצי.
רודי הציץ בבעל של שלומצי: "לדעתי החיים שלך נפלאים. הכל זה עניין יחסי״.
"באמת?״ שאל הבעל של שלומצי ונעץ ברודי מבט מופתע, ואז הוא הסתכל סביב בסקרנות ושאל: ״מה זה פה בעצם? זה מן משרד כזה?״
"כן" אמרה אינה "זה מן משרד למציאת ניחומים״.
"למציאת ניחומים?" אמר הבעל של שלומצי "ואתה המנכ"ל?״ הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה הוסיף: "גם אני רוצה להתנחם, אם להודות על האמת".
"בהחלט", אמר רודי "תמורת סכום צנוע אני אוכיח לך שאני מסכן יותר וגם מכוער יותר. ומאחר שיש בעולם אנשים יותר אומללים ממך, מסכנים או מכוערים ממך, כאלה שיש להם פחות, אתה יכול בהחלט להתנחם".
"באמת?״ התפעל הבעל של שלומצי, וחיוך רחב התפשט על פניו. הוא הניח מספר מטבעות על השולחן ושאל: ״ואיך זה בא לידי ביטוי?״
"תראה, לך יש את שלומצי" אמר רודי "ואילו אני, אשתי השלישית ברחה לי עם דוגמנית בשם אלואיז".
״זה בהחלט יכול לנחם" חייך הבעל של שלומצי. "לי יש את שלומצי ואשתך ברחה עם אלואיז" הוא חייך חיוך רחב עוד יותר, הניח על השולחן מטבע נוסף והסביר שמדובר בטיפ.
"אנחנו מאוד ממהרים" אינה אמרה. ״אנחנו כבר נסתדר, ואנחנו מוותרים על הכסף שלנו. נלך אל העיר ברגל. זה טוב לבריאות. ואז נשקיף על הנהר. ובכל מקרה אם הכסף לא מגיע לך, אז הוא מגיע לבעל של שלומצי. שניכם יותר מכוערים מז'אק וזה בהחלט מנחם. אולי תתחלקו בכסף שווה בשווה, אנחנו בהחלט נמליץ עליכם לכל החברים שלנו שאינם מרוצים".
וז'אק אמר: ״נתראה בפגישת המחזור השנתית של בוגרי חיל התותחנים".
ז'אק ואינה התרחקו משם מצחקקים ומחובקים. הבעל של שלומצי התיישב על הספה הדו מושבית שרודי קיבל בירושה, וגירד לעצמו בראש. ״קוראים לי גיידו", הוא אמר נבוך. "כמו לשחקן הכדורגל שסיפרתי לך עליו. אני מבין שהטיפול נגמר ושאני אמור להסתלק, אבל היום שלי לא עמוס במיוחד והייתי שמח להישאר... כלומר... אם זה לא מפריע לך. האמת היא שהתקבלתי למקום עבודה חדש הבוקר, אבל אני מעדיף עיסוק שפוגשים בו פרצופים חדשים, ושומעים את נבכי הלב והנפש של אנשים. עיסוק שיהיה בו ביטוי לעולמי הפנימי. ולתחושות הפנימיות שלי. אלה הן תחושות בהירות וחדות של רחמים עצמיים. אני מאמין שאדם צריך לברור לו עיסוק על פי נטיות ליבו. תחושות הלב רומזות לנו על הייעוד האמתי שלנו בחיים״. הוא אמר והשתעל. "זה ברור שאתה מוכשר בצורה יוצאת דופן בתחום, והייתי רוצה להצטרף להצלחה".
רודי הביט בו רגע המום, ואז הוא התעשת, חייך, והושיט יד ללחיצה.
בכל אותו יום, וגם בימים הבאים, הם ישבו יחד במשרד למציאת ניחומים. על השלט מאולתר מחוץ למשרד נכתב בכתב יד: "רודי וגיידו- משרד למציאת ניחומים. האנשים הכי מסכנים בעולם. ברוכים הבאים". המטבעות זרמו. וגם המבקרים. כי העולם היה מלא באנשים, מכרים וידידים, של אינה וז'אק, וגם של שלומצי, ואחרים, שכולם היו מלאים בתלונות ולא מרוצים. וכולם יצאו מהמשרד מחויכים ומלאי תקוה אחרי שנוכחו לדעת שהם בהחלט לא הכי מסכנים.
רודי נעמד מול הראי וחשב על מילותיה האחרונות. הוא נעץ בעצמו מבט נוקב, סידר את כובע הצמר המרופט שלו, ואמר לעצמו בקול: "יש יותר מסכנים ממני, יש אנשים שהגורל התאכזר אליהם יותר".
אבל אז הוא נזכר בכל האסונות ועסקי הביש שפקדו אותו בשבוע האחרון, ושוב היה נדמה שהוא עומד לפרוץ בבכי. הוא נזכר בנמלים שמילאו את כלי החרס של הסוכר, איך התיישב בטעות על משקפי הקריאה שלו - סדק עדשה אחת וריסק את השניה. ובאפרסק שהרקיב בתוך תיק והתגלה בדיוק כשפוטר מהעבודה.
רודי שוב התבונן בעצמו.
הוא ליטף את זיפי לחייו השחורים, הסמיכים ואמר: "ואולי בעצם לא?" הוא יצא מהבית, הסתובב ברחובות, התבונן באנשים שחלפו על פניו, והרגיש מסכן מאוד.
עבר שם אדון אחד שתלתליו הסבוכים האפירו. הוא לבש מכנסי קטיפה שחורות, וטייל עם כלב זעיר, צמרירי וקופצני, שמידי פעם קרא לעברו בקול בס עמוק ובאינטונציה נשית מאוד: "הוגו, עמוד!" או: ״הוגו חדל!״ וגם סתם: ״הוגו!״
רודי נעמד באמצע המדרכה וכשהאדון עבר בסמוך, הוא פנה אליו בנימוס ושאל: "סליחה, אתה מרוצה?"
"אתה מדבר אלי?" שאל האדון, ובלי לחכות לתשובה הוסיף: "כי אם כן, אז אני מרוצה מאוד! לידיעתך!"
"וממה אתה מרוצה כל כך? אם אפשר לדעת?"
"מהכול!" אמר האדון וקרא: "הוגו, עמוד!" ואז הוא אמר לרודי: "אני מצטער מאוד, אבל אני עסוק, ולכן לא אוכל לפרט יותר ממה שכבר פירטתי וגם זה יותר מידי".
הוא עקף את רודי והתרחק תוך כדי קריאות: "הוגו, עמוד!" או: "הוגו, שב" וגם סתם: "הוגו!"
התרחשות זו הובילה את רודי למסקנות. "אתה רואה", אמר לעצמו בקול, "כולם מרוצים ואפילו מרוצים מאוד! חוץ ממך!"
הרעיון שהוא הכי מסכן בעולם התחיל מתגבש בתוכו אט אט, ולהבשיל. הוא המשיך להסתובב ברחובות ושאל עוברים ושבים אם הם מרוצים, רובם היו מרוצים מאוד, או די מרוצים, או לפחות זה מה שהם אמרו לרודי.
כשהוא היה לגמרי משוכנע, הוא התקשר מטלפון ציבורי למכרה אחת ואמר לה: "אני בטוח בזה. אני משוכנע. אני הכי מסכן". וכשהמכרה הזכירה לו מספר מאורעות משמחים או בעלי משמעות וערך מחייו כמו עובדת היותו הבעלים של אי אילו חפצים כמו למשל כורסה בעלת כיסוי משובץ, או רדיו טייפ זעיר, וגם את הירושה הקטנה שנפלה בחלקו כתוצאה ממותה הפתאומי של סבתו, שכללה בין היתר שתי ספות עור חומות ומגהץ, דחה רודי את הטענות על הסף, ובשאט נפש אמר: "יש אנשים שניחנו בכשרון למוזיקה, או לשפות, ואני ניחנתי בכשרון אחר, למסכנות! זהו כשרון מולד. ואם לא הייתי רוצה להצטייר כאדם צנוע, הייתי אפילו נוטה לומר שזו גאונות!"
רודי שכר לעצמו מרתף טחוב במחיר סמלי, זה היה מין חדרון כזה בלי חלונות. הוא אסף שולחן רעוע וכיסא עץ חורק שמישהו השליך לרחוב, סחב אל תוך המרתף גם את ספות העור החומות ואת הכורסה בעלת הכיסוי המשובץ. את המגהץ הניח לקישוט על הרצפה. בפתח המרתף תלה שלט בכתב יד: "מציאת תנחומים, האיש הכי מסכן בעולם".
בנוסף פרסם רודי מודעה קטנה בעיתון שהזמינה את הקהל הרחב לבוא ולמצוא ניחומים אצל האיש הכי מסכן, ״כאן תוכלו לוודא שישנן צרות גדולות יותר!״ הוא כתב ״והכל במחירים נעימים ושווים לכל כיס״ הוא גם הפיץ את השמועה על פתיחת המשרד בין מכריו וידידיו המעטים.
אחרי שהושלמו ההכנות, ישב רודי במרתף וחיכה. במשך שבוע לא הופיע איש. הבדידות והצפייה גרמו לו להרגיש מסכן עוד יותר. לפהק בשעמום ולמשוך חוטים שנפרמו מהכיסוי המשובץ של הכורסה החד מושבית. אחרי שבוע התייאש, ורצה לסגור את העסק לאלתר, אבל בדיוק כשהוא עמד להוריד את השלט הופיע זוג - בחור שרירי בשם ז'אק שלבש גופיה לבנה ומכנסי ג׳ינס, ובחורה בשם אינה שהשיער שלה היה צבוע לבלונד. הם לא קראו על המקום בעיתון, וגם לא שמעו עליו שמועה. סתם עברו באיזור במקרה וראו את השלט.
"נחמד מאוד", אמר רודי "אז איך אני יכול לעזור?״
"חשבנו למצוא ניחומים" אמרה אינה.
"כן" הסכים ז'אק ״שנינו מרגישים מסכנים מאוד״.
"אתם יכולים לפרט קצת יותר?״ שאל רודי, "מה בדיוק גורם להרגשה הזאת?״
"זו לא הרגשה שקשורה בפרטים או במאורעות", הסביר ז'אק "סתם תחושת בטן. שנינו מתעוררים בבוקר ומרגישים מסכנים".
"אני מבין", אמר רודי. הוא שתק לרגע ואז נעץ באינה וז'אק מבט חד משמעי ואמר: "אתם יכולים להתנחם, אני מסכן יותר".
ז'אק ואינה נעצו זה בזו מבטים מופתעים, ואז הביטו ברודי. "וזה הכל?״ שאל ז'אק.
"כמה זה עולה לנו?״ שאלה אינה בהיסוס. ואז הוסיפה: "האמת היא שאני חושבת שאני יכולה לפרט קצת יותר על מקורות ההרגשה, שיוצרת סימפטומים לא נעימים״. היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה: "לשכנה שלנו שלומצי יש גינה נחמדה. הדשא שלה ירוק, ולנו אין אפילו מרפסת. למרות שבעלה מכוער" אמרה: "אני ממש לא יכולה לסבול את זה". ואז היא השתתקה לרגע, הציצה ברודי והוסיפה: "אתה באמת יותר מכוער מבעלה". ואמרה: "וגם פה אין דשא. סתם כמה גבעולים מקש של שעורה שהתייבשה ושאריות של שיבולת שועל״. ״גבעולים" היא ציינה לעצמה "זו מילה משעשעת". ואז היא הוציאה סכום כסף זעום ואמרה: "אני אמליץ עליך בחום. יש לנו הרבה מכרים וידידים וכולם לא מרוצים. נראה לי שתצליח להתפרנס יפה מכל זה. אפילו יפה מאוד הייתי אומרת". וז'אק אמר: "אני הייתי בחיל התותחנים".
ז'אק ואינה יצאו חבוקים מהחדר, רודי הקשיב לצעדיהם המתרחקים, וכשהם הסתלקו ונותר רק הד עמום, הוא ספר את המטבעות שנותרו על השולחן, מישש מטבע שהייתה עליו קצת חלודה, טחב אותו עמוק לכיס, הזדקף על הכיסא וחיכה בדריכות שיגיעו כל אותם מכרים וידידים לא מרוצים.
כעבור זמן מה נשמעו שוב קולות של צעדים. רודי התיישב נרגש, אלא שבפתח הופיע שוב אותו הזוג.
הם נשארו עומדים על הסף מחובקים, ואינה אמרה בהיסוס: "אני חשבתי על זה ו.. נדמה לי שבעצם הבעל של שלומצי דווקא יותר מכוער ממך. ו... גם ז'אק חושב שזה נכון״. היא השתתקה לרגע, נעצה ברודי מבט חד משמעי והוסיפה: "ואם זה ככה... אז אנחנו חושבים שמגיע לנו לקבל את הכסף שלנו בחזרה. כלומר... זו זכותנו המלאה".
רודי הסתכל בהם המום, ואז התעשת: "אולי זה נכון, ואולי זה לא. איך אפשר לדעת? איך הוא נראה? הבעל הזה? יש לך תמונה שלו במקרה? וכך נוכל להשוות? אי אפשר להגיע להחלטות משמעותיות כאלה רק על סמך זכרון, או מידע שאינו מבוסס".
"למרות שהוא שירת איתי בחיל התותחנים, אין לנו תמונה שלו", התנצל ז'אק ומשך בכתפו, "הוא היה הבחור הכי עצלן בגדוד, ואף פעם לא הסכים לקום לשמירות גם כשטלטלנו אותו בחזקה".
אינה אמרה שכדי לברר מי מסכן, מכוער ועלוב יותר, אין ברירה אלא לגשת לבית של שלומצי ולבחון את העניין מקרוב. "הם גרים שני רחובות מכאן״ הסבירה, "אפשר ללכת לשם ברגל. הבעל של שלומצי מובטל וכל היום הוא יושב במרפסת ומעשן או קורא מגזינים - עיתוני ספורט מכל תחום, ולפעמים הוא גם מקריא בקול ערך או שניים מתוך אנציקלופדיה לנוער, יש לו את כל הכרכים על מדף״ הסבירה. ״לאנציקלופדיה הזו יש כריכה אדומה" היא ציינה "ואדום הוא צבע שאוהבים קומוניסטים, מה שגורם לי לחשוד שהוא גם קומוניסט, או לפחות נודף ממנו ריח כזה".
הבעל של שלומצי עמד במרפסת ועשה התעמלות. הוא הניף את הזרועות באוויר כשהוא מחזיק באגרוף קפוץ משקולות זעירות. הוא נשף ושאף. התכופף והזדקף. הוא היה נמוך מאוד. נמוך מהמצופה.
לרודי הוא נראה מדושן עונג. הם עמדו שלושתם על המדרכה האפורה ברחוב שמתחת למרפסת. אינה הוציאה מצלמה דיגיטלית קטנה מתיק הצד שלה וצילמה תמונה אחת בלבד. "כדי שנוכל בהמשך לערוך השוואות...״ היא לחשה לרודי, קרצה קריצה מלאת משמעות וצילמה גם אותו כשהוא פוער את פיו ובעיניו מבט משתומם. אבל אינה לא הייתה מרוצה ומחקה את התמונה.
ז'אק נעץ בבעל של שלומצי מבט בוחן, והבעל של שלומצי כשהבחין שהוא מעורר סקרנות ועניין התחיל לנוע במרץ רב, הניף את הידיים העמוסות במשקולות לצדדים ומעל לראש וגם קד שתי קידות.
"מה שלומך?״ שאל אותו רודי "אתה מרגיש טוב?״
"בהחלט לא" הבעל של שלומצי התנשף, "יש המון דברים להתלונן עליהם. הבוקר חטפתי אלרגיה. אני לא חושב שזו אלרגיה למשהו ספציפי, נגיד לאיזה ריח או ירק מזן מסוים, אלא לחיים בכללותם. כן. אני אלרגי לחיים״. הוא סיכם ומתח את הזרועות.
"אתה רואה?" לחשה אינה לרודי וקרצה שוב. היא לחצה על כפתור המצלמה והוסיפה: "וכשנחזור למשרד נתלה את שתי התמונות זו לצד זו. וכך נוכל להחליט סופית, ובאופן גורף וחד משמעי". היא אמרה.
ואז היא צילמה גם את ז'אק תמונה אחת בלבד ואמרה: ״סתם כך, שתהיה למזכרת״.
אלה היו תמונות תקריב. הבעל של שלומצי צולם כשהוא מניף שתי ידיים באוויר, ורודי צולם כשמבטו מתנשא אל על ובשפתיים קפוצות.
"אתה מאוד טועה" אמר רודי לבעל של שלומצי שעשה עכשיו מתיחות כשהוא נשען על גדר המרפסת. ״תראה כמה שהם יפים, החיים האלה, והכל רק בגלל שיש אנשים יותר מסכנים ממך, או מכוערים" הוא אמר והצביע על עצמו. "זה נותן מעט פרופורציה, ויכולת לראות את האור שבקצה המנהרה, כשאתה מוקף בקוצים אתה יכול להבחין שהחיים שלך בעצם יפים כמו שושנה".
על קיר המשרד של רודי תלתה אינה בעזרת נייר סלוטייפ את שתי התמונות שפיתחה בחנות צילום באיכות בינונית שהייתה בדרך.
הבעל של שלומצי נראה קצת מטושטש בגלל הפיתוח הבינוני, ואל הפורטרט של רודי נוסף בחנות הצילום כתם שחור מעל לגבה הימנית, מה שגרם לשפתיו להיראות קפוצות אף יותר. ארבעתם עמדו ובחנו את התמונות בעניין, והבעל של שלומצי התרחק, והתקרב, נגע ומישש.
"אני כל-כך מכוער", הוא אמר והתקרב אל דיוקנו עד שקצה אפו נגע בתמונה "ואתה...״ הוא אמר לרודי, "אתה מזכיר לי שחקן כדורגל מפורסם, נדמה לי שקוראים לו גיידו. אני חושב שהוא פרש לאחרונה. זה אתה במקרה? אני מעריץ אנשים שמשחקים כדורגל. זה מראה על יכולות גבוהות. אתה משחק בקבוצה שזכתה באליפות? אני ויתרתי על שותפות בקבוצה כי תמיד הרגשתי שיש לי תנועות משונות, מסורבלות וזה מספיק כדי להפוך אותי לנבוך ומבוייש. המקום היחיד שבו אני מרגיש בנוח ומרשה לעצמי להתנועע גם בנוכחות זרה, הוא על המרפסת. אבל האמת היא שגם אתה די מכוער, וקשה לי להחליט מי משנינו מכוער יותר״ הוא חייך. רודי שתק ותקע את מבטו ברצפה.
"אנחנו קצת ממהרים" אמרה אינה "ז'אק ואני חשבנו שבכסף שתחזיר לנו ניסע למרכז העיר ונתבונן מהגשר על הנהר. ז'אק אוהב את המים. ואני את הלכלוכים הקטנים שצפים בתוכם. שקיות ניילון, ועטיפות של ממתקים. ולכן אני ממליצה שנגיע להכרעה ונביא את הסגה הזאת אל סיומה הטוב״.
וז'אק אמר: "כשהייתי בחיל התותחנים הפלגנו פעם באוניה. אני חטפתי מחלת ים ובמשך שבוע שלם לא קמתי מהמיטה. אימא שלי אמרה שזה הישג משמעותי בהתחשב בכך שאני סובל מהפרעות קשב וריכוז".
"אני זוכר את המקרה" הבעל של אמר שלומצי.
רודי הציץ בבעל של שלומצי: "לדעתי החיים שלך נפלאים. הכל זה עניין יחסי״.
"באמת?״ שאל הבעל של שלומצי ונעץ ברודי מבט מופתע, ואז הוא הסתכל סביב בסקרנות ושאל: ״מה זה פה בעצם? זה מן משרד כזה?״
"כן" אמרה אינה "זה מן משרד למציאת ניחומים״.
"למציאת ניחומים?" אמר הבעל של שלומצי "ואתה המנכ"ל?״ הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה הוסיף: "גם אני רוצה להתנחם, אם להודות על האמת".
"בהחלט", אמר רודי "תמורת סכום צנוע אני אוכיח לך שאני מסכן יותר וגם מכוער יותר. ומאחר שיש בעולם אנשים יותר אומללים ממך, מסכנים או מכוערים ממך, כאלה שיש להם פחות, אתה יכול בהחלט להתנחם".
"באמת?״ התפעל הבעל של שלומצי, וחיוך רחב התפשט על פניו. הוא הניח מספר מטבעות על השולחן ושאל: ״ואיך זה בא לידי ביטוי?״
"תראה, לך יש את שלומצי" אמר רודי "ואילו אני, אשתי השלישית ברחה לי עם דוגמנית בשם אלואיז".
״זה בהחלט יכול לנחם" חייך הבעל של שלומצי. "לי יש את שלומצי ואשתך ברחה עם אלואיז" הוא חייך חיוך רחב עוד יותר, הניח על השולחן מטבע נוסף והסביר שמדובר בטיפ.
"אנחנו מאוד ממהרים" אינה אמרה. ״אנחנו כבר נסתדר, ואנחנו מוותרים על הכסף שלנו. נלך אל העיר ברגל. זה טוב לבריאות. ואז נשקיף על הנהר. ובכל מקרה אם הכסף לא מגיע לך, אז הוא מגיע לבעל של שלומצי. שניכם יותר מכוערים מז'אק וזה בהחלט מנחם. אולי תתחלקו בכסף שווה בשווה, אנחנו בהחלט נמליץ עליכם לכל החברים שלנו שאינם מרוצים".
וז'אק אמר: ״נתראה בפגישת המחזור השנתית של בוגרי חיל התותחנים".
ז'אק ואינה התרחקו משם מצחקקים ומחובקים. הבעל של שלומצי התיישב על הספה הדו מושבית שרודי קיבל בירושה, וגירד לעצמו בראש. ״קוראים לי גיידו", הוא אמר נבוך. "כמו לשחקן הכדורגל שסיפרתי לך עליו. אני מבין שהטיפול נגמר ושאני אמור להסתלק, אבל היום שלי לא עמוס במיוחד והייתי שמח להישאר... כלומר... אם זה לא מפריע לך. האמת היא שהתקבלתי למקום עבודה חדש הבוקר, אבל אני מעדיף עיסוק שפוגשים בו פרצופים חדשים, ושומעים את נבכי הלב והנפש של אנשים. עיסוק שיהיה בו ביטוי לעולמי הפנימי. ולתחושות הפנימיות שלי. אלה הן תחושות בהירות וחדות של רחמים עצמיים. אני מאמין שאדם צריך לברור לו עיסוק על פי נטיות ליבו. תחושות הלב רומזות לנו על הייעוד האמתי שלנו בחיים״. הוא אמר והשתעל. "זה ברור שאתה מוכשר בצורה יוצאת דופן בתחום, והייתי רוצה להצטרף להצלחה".
רודי הביט בו רגע המום, ואז הוא התעשת, חייך, והושיט יד ללחיצה.
בכל אותו יום, וגם בימים הבאים, הם ישבו יחד במשרד למציאת ניחומים. על השלט מאולתר מחוץ למשרד נכתב בכתב יד: "רודי וגיידו- משרד למציאת ניחומים. האנשים הכי מסכנים בעולם. ברוכים הבאים". המטבעות זרמו. וגם המבקרים. כי העולם היה מלא באנשים, מכרים וידידים, של אינה וז'אק, וגם של שלומצי, ואחרים, שכולם היו מלאים בתלונות ולא מרוצים. וכולם יצאו מהמשרד מחויכים ומלאי תקוה אחרי שנוכחו לדעת שהם בהחלט לא הכי מסכנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה