אחד מל"ו צדיקים נסתרים

טוני רצה להיות מפורסם.

"חשוב מאוד שידעו עלי", אמר לאימו, רוזה השמנה, שאהבה ללבוש חלוקים פרחוניים "חשוב שידעו מי ומה אני".

"ואני חשבתי שתהיה אופה", אמרה אימו והזעיפה פנים. "אביך, לפני שחטף התקף, קיווה לקרוא למאפיה שלנו ׳מרקוס ובנו׳. הוא קיווה שתאפה לחמניות קטנות. או עוגיות. הוא סיפר שקרא בעיתון על אנרכיסטים שטענו שגנבו אפר של קומוניסט אחד מפורסם, ערבבו אותו בתוך הבצק שאפו ושלחו את העוגיות לכל מיני אנשים. בעיתונות התפרסמה ידיעה: ״אכלנו את הקומוניסט". זה מה אתה רוצה? שיאכלו אותך יום אחד?״

טוני נכנס לחדרו וטרק את הדלת. הוא נשכב על המיטה, תלתליו הכתומים נשרו על אזניו שהיו בולטות מידי לטענת אימו, ובהה בטאפטים בצבעי ירוק בהיר, שהיו מעוטרים בפרחים קטנים מוזהבים. "אני עדיין לא ידוע״, אמר לעצמו ״אבל זה רק זמני. בקרוב אהיה מפורסם מאוד". הוא הניח את שתי זרועותיו מתחת לראשו, בהה בתקרה ושקע בהרהורים על אותם ימים יפים ומאושרים הקרובים לבוא כשיהפוך להיות ידוע ומפורסם.

ואז נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד ׳איטריה׳, שכן רזה וגבה קומה מהבית ממול שהיה גם הדוור המקומי. על פניו הייתה נסוכה תמיד הבעה רצינית, ואת הנמענים החתים על אישורי קבלת המכתבים בפנים חמורות סבר, כאילו שמדובר בעסקאות הרות גורל. הפעם הביא איתו מכתב בדואר רשום לטוני. המכתב נוסח בלשון בהירה וחד משמעית:

"טוני שלנו״ נכתב בו, "נבחרת להיות אחד מעדת הצדיקים הניסתרים. אם ידוע לך או לא, העולם שלנו מתקיים בזכות שלושים ושישה צדיקים נסתרים, כך שאתה יכול לתאר לעצמך כמה צפינו בך עד שכך הוחלט. ראינו אותך חוגג את יום הולדתך השלושים ושלוש בנסיעה על אופניים בפארק בשעה שאתה הוגה וחולם על עתיד ורוד יותר. ראינו אותך מבריח עורבים מהמדשאות, וצפינו בך מלחין מנגינה בחלילית, מנגינה שלא הצלחת לחזור עליה אפילו פעם נוספת אחת. אנו שמחים להודיעך שהתקבלת לתפקיד, במסגרתו עליך להשאר בלתי ידוע בעליל. עלום וכמוס. סודי בהחלט. שקוף ואורירי. בזאת באנו על החתום". וכאן הייתה חתימה בכתב יד מעוקל עם שם שטוני לא הצליח לפענח.

טוני אמר המום: ״זאת שערוריה". הוא סירב לחתום שקיבל את המכתב וטרק בפרצופו של ׳איטריה׳ את הדלת.

בסלון הבית הדליקה אימו של טוני, רוזה השמנה, את הטלוויזיה. שדרן בעל שפם עבות ושן קידמית מוזהבת, עלה לאוויר במבזק מיוחד והודיע ידיעה מוזרה על מצב הרוח הלאומי. הוא טען בשידור חי שהממשלה מאוד מודאגת מאחר שכמות האנשים העצובים חצתה את הרף ועברה כל גבול. הצער הפך ממש למגפה ויש אומרים שזו מחלה מדבקת. כולם מודאגים מחוסר התפקוד והעניין של הציבור. השדר ביקש מכולם לעשות מאמצים לשמור על מצב רוח טוב, ועל כושר גופני, שעשוי לשפר את מצב הרוח. כדי להדגים את ההשתדלויות הנדרשות הוא קם מהכסא וקפץ שלוש קפיצות על רגל אחת, מלוות בהנפות ידיים.

טוני שוב הציץ במעטפה ובתוכה המכתב שבישר לו שנבחר להיות אחד מעדת הנסתרים, ופרץ בבכי. הוא הרגיש שכל חלומותיו ירדו לטמיון, ובימים הבאים שקע במלנכוליה.

אימו, רוזה השמנה שהייתה מכורה לחדשות, ובלעה בצמא את כל הנאמר בהן, שכחה כליל מהמכתב ותוכנו הבוטה. היא חשבה שהבן היקיר לה נדבק במגפה הכללית של עצבות והנטייה להתמלא במענות וטענות, ושאלה: "ואיך תהיה ידוע מאוד?״ והוסיפה בחשש: "כולם מתלוננים ורוטנים. זה לגמרי לא מקורי או יוצא דופן. אתה חושב שיש בצער שלך משהו מיוחד? שראוי לפרסום? לתפוצה רחבה?״. והוסיפה: ״למה אתה עצוב חמודי?״ ובלי לחכות לתשובה לחצה על המקלט והתיישבה לצפות בעוד מהדורה.

טוני הרכין ראש וניסה להסתיר פרץ חדש של צער שהחניק את גרונו.

ואז שוב נשמע נקישה בדלת. זה שוב היה ׳איטריה׳, שטען שאיזו גברת מבקשת לפגוש את טוני בדחיפות, וביחידות, בתחתית הבניין.

זו הייתה בחורה רזה שטענה שהיא מ׳עדת הנסתרים׳. היא לא רצתה לגלות את שמה ורק ציינה שזהו ״סוד כמוס לפרה ולסוס״, ושבעדת הנסתרים הם חייבים לשמור על איפול ככל הניתן. מה שכן, היא יכולה לגלות שהיא גרה בקומה האחרונה של בניין רב קומות, ממנה יש לה נוף פנורמי. היא אוהבת לגור בקומות גבוהות, למרות שיש לה גם קצת פחד גבהים, אבל כל אדם צריך לאזור אומץ ולהתמודד עם הקשיים והבעיות שהוא בוחר לעצמו. אחר כך היא שאלה איזה קומות הוא מעדיף, על הקרקע או עליונות. ואמרה שהיא כאן בשליחות, להזכיר לו שבשמים מצפים ממנו להתחיל למלא את התפקיד, במקום להתמרמר ולבכות.

טוני צרח וצווח. הוא אמר שהוא לא רוצה להיות נסתר. הוא רוצה להיות ידוע, להופיע על במות ולהתראיין בתכנית אירוח. יש לו מה להגיד. הוא רוצה ששמו יתנוסס בכותרות של עיתונים או בביקורות תרבות. הוא רוצה להיות מוזמן לקוקטלים. המכתב הוא שערוריה שאין לה קצה וגם לא גבול. הוא מבקש למחות והוא בהחלט לא מסכים. ולא חושב שזה הזמן או המקום לשוחח איתו על דירות או קומות. עליונות או תחתונות.

באותו רגע ירדה במדרגות רוזה השמנה שרצתה לדעת לאן נעלם בנה יקירה ומה הוא מעולל הפעם. היא ראתה את טוני עומד ליד בחורה רזה מאוד, והחניקה חיוך מרוצה. ״שלום גברת" היא אמרה כשהיא מנגבת את אצבעותיה בסינר הבישול, והסבירה מיד שלכל הנשים שהיא פוגשת היא קוראת ׳גברת׳, ולא בגלל איזו סיבה מיוחדת או בשל יחסי קרבה מיוחדים, אלא פשוט כי זו המילה שעומדת לה על קצה הלשון, ומתפרצת כמעט בלי בחירה חופשית, למרות שקרוב לודאי שהכל נתון לבחירה - גם מצב רוחו של בנה מוכה היגון. היא מקוה שההתפתחויות שהיא רואה כעת, וכאן היא הצביעה על הזוג, יעזרו להחזירו לתלם.

הנסתרת בחנה את רוזה השמנה מכף רגל ועד ראש. היא אמרה שהסינר יפה ושרקומים עליו סירים קטנים וכפות בטוב טעם. ״רואים שזו עבודת יד״ היא ציינה בסיפוק. רוזה רצתה להגיד שהסינר דווקא מייצור המוני ושהיא קנתה אותו במפעל לאיטריות הסמוך למקום עבודתה, אבל לא הייתה לה הזדמנות כי הנסתרת התנצלה ואמרה שהיא מאוד ממהרת. יש לה הרבה עבודה בעלת תכנים שהיא לא יכולה לפרט ורק התענינה אם רוזה אוהבת דירות עם נוף פנורמי או קומות תחתונות.

״רוץ טוני. אני לא חושבת שיהיו לך עוד הרבה הזדמנויות כאלה״ אמא של טוני אמרה לו, וטוני ניסה להדביק את הגברת בצעדים נמרצים, אבל היא ביקשה ממנו להניח לה, שוב אמרה שהיא מאוד ממהרת והתרחקה משם, כשהיא מנענעת את חצאית הקפלים שלה ואת ישבנה כה וכה.

"היא לא רוצה כי אני לא ידוע", טוני טען בלהט ״אם הייתי ידוע מאוד, הכל היה נראה אחרת".

בפעם הבאה שטוני שכב על המיטה כשהוא בוהה בטאפטים הירוקים שעיטרו את הקירות, בזמן שבחדשות הודיעו שמפלס העצב ממשיך לעלות, גמלה בליבו החלטה הרת גורל. הוא החליט שהוא המחליט היחידי בכל הנוגע לעינייניו, וגם אמר לעצמו בקול: ״על אפם וחמתם, ושכולם יקפצו!״. טוני זינק מהמיטה והסתובב בחדר מצד לצד. הוא חייב לפלס את דרכו אל התהילה וזה צריך לקרות עכשיו. הוא חשב שבתור התחלה רצוי שהעוברים והשבים ידעו על קיומו, לכן פתח את החלון וצעק: ״הנה אני", ונופף לשלום לכמה אנשים שעברו בסמוך. העוברים והשבים התעלמו ממנו התעלמות מוחלטת, ורק גברת אחת שחבשה כובע לבד בצבע בורדו טענה שהוא ירק עליה, וביקשה שלא יחריד את הרחובות. ״הצעקות חודרות אל האבנים ואל המדרכות, מה שמטעין את הכל באנרגיה שלילית שמי יודע כמה דורות ייקח לה להשתחרר״ היא אמרה, והזהירה שהיא עלולה להתלונן אצל מי שצריך כדי להפסיק את ההפרעה. טוני סגר את החלון והחליט לחפש דרכים אחרות להוכיח את עצמו.

הוא יצא מחדרו בצעד נחוש, כשהיעד ברור: להיות ידוע. על הסף פגש את רוזה השמנה ששאלה: ״לאן אתה הולך?״ ואמרה: ״הכנתי מרק עדשים. רוצה?״ ובלי לחכות לתשובה הוסיפה שגנרל זו מילה מצחיקה. היא חשבה היום הרבה על המילה הזו, גנרל. ושאלה את טוני למה לא התגייס לחייל התוחתנים ואז אולי היה נעשה גנרל. ולא סתם. אלא אחד שעושה מעשים יוצאי דופן. אולי הוא היה יורה בתותח על מורדים או פורעים. וסיפרה איך שפעם חלמה בלילה שירו אותה מתוך לוע של תותח, בכל פעם ליעד אחר. ההרגשה הייתה נעימה דווקא. להגיע בקצרה ובהרף עין לאן שחפצים, בלי צורך בהמתנה ארוכה ומיגעת להתגשמות משאלות הלב.

על המרקע בדיוק הופיע ׳איטריה׳. הוא טען שכשמסר גלויה לגנרל אחד ועליה תמונה של חייל עומד ליד תותח, עלה במוחו רעיון מבריק שעשוי לגאול את העולם מייסוריו. ׳איטריה׳ טען שהמציא תותח מיוחד שאפשר לירות מתוך לועו את מי שעצוב. הזעזוע הגופני שיגרם כתוצאה משינוי המיקום והאווירה, יגרום בהכרח לשינוי במצב הרוח. הוא הסביר בשידור חי שצריך מתנדב עצוב לצורך הניסוי, ושלא הגיוני שירו אותו, כלומר את ׳איטריה׳, מהלוע, כי הוא דווקא שרוי במצב רוח טוב. ולכן יש למצוא מתנדב מוכה יגון.

״זו ההזדמנות שלך!״ אימא של טוני אמרה לו. ״הזדמנות חייך! ירו אותך מלוע של תותח בשידור חי. אין אדם שלא יצפה בזה, ואתה תהיה ידוע מאוד! וההוכחה הניצחת בתכלית לכך שעליך להתנדב היא שגם אני חלמתי שיורים אותי מתוך לוע של תותח בליל אמש״.

מול הוכחה ניצחת שכזו טוני לא יכול היה לעמוד. הוא התייצב למבדקים כשהוא מצדיע ומצהיר: ״אני מוכן ומזומן״.

הירייה נקבעה ליום שני בשבוע, בשעה שתיים בצהריים. בדקו שטוני מוכה יגון, ולאחר שהתברר שאכן כך הוא, טוני, לבוש בחולצה ורודה וחגיגית, ופפיון, טיפס ונכנס לתוך הלוע. ׳איטריה׳ ספר עד שלוש וטוני עף באוויר כחץ מקשת, ונחת כעבור שלושים שניות בזרועותיה של עוברת אורח תמימה. כך לפחות חשבו כולם, אבל טוני זיהה מיד שמדובר באותה "נסתרת״. זו שאהבה קומות גבוהות עם נוף פנורמי. הנסתרת אחזה אותו בשתי הידיים והניחה אותו בזהירות על הרצפה. הכל תועד והועבר בשידור חי, ומספר עוברים ושבים גם מחאו כפיים.

״אני מצטער״, טוני גירד את עורפו ״אני יודע שלא עמדתי בהתחייבויות, אבל מצד שני - אלה החיים שלי! וזכותי לחיות אותם באיזה אופן שאני רוצה!״ ״אין לנו תלונות, בדיוק להיפך. חשוב שאדם ידע לעמוד על שלו ולהחליט בעצמו. בשמים חושבים אפילו להעניק לך מדליה!״ הנסתרת לחשה בחיוך ונעלמה בפינת הרחוב.

טוני, מסוחרר מהצלחתו להפוך להיות ידוע ומפורסם מאוד, צעד ברחוב מחיוך ונופף לכל עבר. הוא הלך זקוף בצעדים תקיפים וקצובים, את כפות הידיים קימץ לאגרופים והניף את הזרועות. רוזה השמנה שצפתה בשידור החי, אמרה לעצמה בקול, תוך שהיא מנגבת צלחות קרמיקה בעלות עיטור פרחוני: ״הוא הולך כמו גנרל שניצח בקרב מזהיר״ והוסיפה: ״זה חיוך מזוייף של אחד שמנסה לעשות רושם של קצין, אבל הוא בעצם מט ליפול״. ואמרה: ״׳איטריה׳ תמיד מעורר מהומות על לא כלום, וגורם לזמנים וכספים להתבזבז בלי שום סיבה מיוחדת״.

טוני היה עכשיו ידוע מאוד. כולם ראו איך הועף מתותח, וצעד כמו גנרל. דמותו הודפסה על גבי כרזות רחוב וגלויות. בתמונות הוא נראה מתוח ונרגש כשהוא בתוך לוע התותח כשהפפיון נמעך על הדופן, באחרות נראה כשהוא מועף באוויר ותלתליו מתבדרים ברוח, ובתמונה אחרת תועד כשהנסתרת מניחה אותו בזהירות על הקרקע, או כשהוא צועד זקוף ובגאון ומנופף לכל כיוון. הוא פיזר חיוכים והמומחים טענו שזו הוכחה ניצחת שהתותח אכן הופך אותך להיות שמח.

אבל לא רק טוני, אלא גם ׳איטריה׳ זכה לתהילה. למרות ההצלחה הגדולה לא שינה ׳איטריה׳ את חיי היום יום שלו. הוא טען שאין צורך שהדם יעלה לראש בגלל איזה תותח, מה שעלול לגרום לתחלואים בגוף או בנפש, והרי לא בשביל זה הלך במשך שנים ארוכות לפסיכולוג, שאמנם התברר כשרלטן ורמאי שזייף תעודה, ״אבל בכל זאת הוא עזר לי" טען ׳איטריה׳ בראיון עיתונאי. "היה לו כנראה כשרון טבעי לזה, וזו ההוכחה שלא תמיד צריך ללמוד כדי לעסוק במשהו. גם אני לא למדתי מכונאות, ולא גוייסתי מסיבות אישיות, והנה בכל זאת הצלחתי להמציא את התותח המשמח".

מול החצר שבה הוצב התותח השתרע תור ארוך. רבים האמינו שלו ירו גם אותם מלועו, החיים יהפכו להיות תענוג. אלא שהירייה הבאה נדחתה בינתיים. לממתינים הסבירו דבר מה על תקלה טכנית ובעיות בטיחות חמורות.

טוני כבר לא יכול היה לצאת מהבית בחופשיות בלי שיזהו אותו או שיקראו לעברו קריאות.

אלא שאז התחילו הפקפוקים והספקות. אדון אחד שלח מכתב אנונימי אל הרשויות וטען שראה על פניו של טוני דוק של עצב. אישה אחרת אזרה יותר אומץ והעידה שראתה אותו גם מזיל דמעה בסתר.

וכששאלו בשידור חי את רוזה השמנה מה דעתה, היא אמרה שגם היא חושבת שהחיוך מזוייף. היא מההתחלה אמרה זאת, והיא אף פעם לא טועה. היא מצטערת אם דבריה עלולים לפגוע בטוני, אבל אצלה הערך הכי עליון הוא לומר דברי אמת. וחוץ מזה היא שמחה שסוף סוף הצליחה להגשים את חלומה ולהופיע במהדורה המרכזית. היא סיפרה שהיא יודעת לזהות הזדמנויות ולנצל אותן, ושאלה אם תוכל לנצל את ההזדמנות ולנופף מתוך המרקע כדי למסור דרישת שלום לבנה יחידה שקרוב לודאי צופה כעת בחדשות. ובלי לחכות לרשות היא גם עשתה זאת.

כל זה גרם לטוני לחשבון נפש עמוק. ההטרדות ברחוב, החיטוט הבלתי פוסק בחייו, ובעיקר דבריה החודרים של אימו בערב אחד, כשמצא אותה יושבת ליד שולחן המטבח שעונה על מרפקיה, ופניה שטופות בדמעות. היא טענה שנדבקה משכנה, ולמרות שהיא הייתה קטנת אמונה, עכשיו היא בטוחה שהצער הוא בהחלט מחלה מדבקת.

״החיים עברו. ומה עשיתי? ומה הייתי?״ הוסיפה ואמרה. ״הייתי יכולה להיות זמרת סופרן. או צ'לנית. היה יכול להיות לי כסף. יכולתי להתחתן עם ויקו טריביאני במקום עם אבא שלך. ויקו טריביאני חיזר אחרי והיה מליונר, בעוד שאבא שלך היה דלפון עם נפה וחלומות על עוגיות״ היא מיררה בבכי. ״החיים עברו. ומה אני יודעת לעשות? לנגב כלים ולסדר אותם בארון? ואלה החיים? מגבות וכוסות זכוכית, וזה הכל?״.

טוני ישב לידה, והתחיל ליבב גם הוא. הוא בכה כמו תינוק. ״ואיפה אני הייתי? ומה עשיתי? אמנם עפתי מלוע של תותח, אבל לאן? למען מה?״.

בשבועות שבאו לאחר מכן הסתגר טוני בחדרו. שערו וזקנו גדלו פרא והוא נשכח מהעין והלב. הוא לא יצא מהמיטה. דמעות נשרו מעיניו. צלחות המרק שהניחה אימו על השידה הקטנה בצבע חום נשארו מלאות, וכשהניחה אותן הייתה אומרת: ״כולך עור ועצמות״, וגם: ״אתה לא חושב שאתה מגזים?״ ויום אחד אמרה לו:

״אם אתה רוצה להיות שמח, תבחר להיות שמח. וזה הכל. זה בדיוק כמו לבחור איזה סוג של עוגיה אתה רוצה לטעום. מרירה או מתוקה. ואת זה לא שמעתי בחדשות. את זה אני אומרת. אני תמיד אמרתי שהכל נתון לבחירה חופשית, ובזמן האחרון הבנתי שאפילו זה. אבל מעולם לא ניסיתי ליישם זאת בעצמי, כמו שאומר פתגם עממי: הסנדלר הולך יחף, ובמקרה שלי מדובר בסנדלרית״ היא ציחקקה.

הדברים הללו חדרו משום מה אל הלב. וכמה שעות מאוחר יותר טוני עמד מול המראה בחדר האמבטיה שהבהיק מלובן, ואמר לדמות המדובללת שנשקפה אליו מתוך המראה: ״אני בוחר להיות שמח״, הוא התמיד בזה, ובוקר אחד הוא חייך לעצמו והיה מאוד מרוצה. כעבור זמן מה יצא אל הסלון והתיישב ליד אימו שאכלה עוגת גבינה וצפתה בטלוויזיה.

״אתה יודע טוניק״, היא אמרה לו, ״זה לא מקובל לדבר ככה בעולם שלנו, על דברים שלא קשורים למאפינס או שטורדל תפוחים, אבל כבר ימים רבים שלא מתחשק לי לטעום אף אחד מאלה, ולפני מספר דקות פתאום התחשק לי. הרגשתי כאילו כוח מסתורי מעודד אותי ועוזר לי. קמתי מהספה והפשרתי עוגת גבינה שהחבאתי בפריזר מתוך תקוה קלושה שיבואו ימים טובים. אני חושדת שמישהו שולח אלי כוחות. האם ידעת, חמודי, שהעולם שלנו מחזיק מעמד בגלל שלושים ושישה צדיקים נסתרים? ומה הם עושים לדעתך? ובכן, אני חושבת שהם הופכים במסתרים, בתוך עצמם, עצב לשמחה, וזה מה שנתן גם לי כוחות. לכולנו. אני חושבת שאין כאן פריוולגיות מיוחדות, או התעקשות טיפשית שהמספר יהיה דווקא שלושים ושש, ושכל אחד יכול! גם אני!״.

באותו רגע עלו לשדר מבזק מיוחד בחדשות. השדר המשופם בעל השן המוזהבת אמר שלא יודעים איך ומה אבל נראה שבדקות האחרונות יש שינוי משמעותי, ״להלן ידיעות מרחבי תבל״ הוא אמר והעביר את השידור ליבשת אחרת, שם סיפרה אישה בעלת עיניים מלוכסנות איך היום, לאחר חודשים של מלנכוליה, היא שוב החליטה לעשות פדיקור, כך סתם פתאום, ואם רוצים לדעת באמת, אז היא הרגישה אנרגיה. כן, אנרגיה שמקיפה אותה ותומכת בה להרגיש טוב יותר. מיד אחריה העלו לשידור אתלט בלונדי אחד ששיתף את הציבור בענייניו הקולינריים, ואמר שפתאום היה לו כוח פנימי לעשות שינוי וסיפר על ״אור דוחף ומאפשר״. והשדר צחקק ואמר שעוד מעט הם גם יספרו לכולנו שהם ראו חייזרים.

בסופו של אותו יום שידורים מיוחד, ׳אטריה׳ עמד בדלת. הוא הביא איתו מברק בזו הלשון: ״אנחנו גאים בך״ נכתב לטוני, ״על כל הבחירות שעשית עד כה. בגלוי, או בסתר. ורק רצינו להבהיר, אם הייתה פה אי הבנה כלשהי, שלא היו ולא יהיו כאן עניינים רומנטיים עם אותה הגברת. היא יודעת שתכבד את רצונה, ומוסרת שמה ששלך בוא יבוא, כי מה ששלנו תמיד מגיע. כך זה היה תמיד וכך זה ימשיך להיות. היא מאוד שמחה שאתה יודע לכבד את הרצונות, וזה לגמרי לא מובן מאליו כי רוב האנשים נדחפים דווקא לאיפה שאומרים להם ׳לא׳. החכמה היא להבין שהחיים הם פשוטים וטובים ותמיד יש שער פתוח. צריך להתבונן מסביב ולמצוא אותו במקום להתדפק על שערים נעולים, או לנסות לעבור דרך קירות״ ״נ.ב״ נרשם בתחתית ״אנחנו בעדת הניסתרים מקבלים את פניך באהבה גדולה מאוד״.