שתי ארוסותיו של מאליק עמדו ובכו על הרציף בתחנת הרכבת הישנה בעלת פסי הברזל החלודים. מאליק עמד מולן. תיק הצד המרופט שמוט על כתפו, והוא לבוש בגדי חאקי מגוהצים. זו הייתה פעם ראשונה שהארוסות נפגשו והתברר להן לתדהמתן שמאליק ניהל רומן ואף התארס עם שתיהן. ״יתכן וזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים" אמר מאליק לארוסותיו בטון חגיגי, "ואם זה כך, אז אני רוצה להתוודות שאין ולא הייתה לי כוונה להתחתן עם אף אחת מכן".
אחת הארוסות, דקה ושברירית בעלת משקפיים ענקיות ושמלת צמר כחולה שוב פרצה בבכי. הארוסה השנייה שהייתה שמנה ואת פניה כיסה איפור בצבעים עזים, חיבקה אותה חיבוק חזק ואוורירי. מאליק המשיך: ״עכשיו אני יכול לצאת לקרב בלב שקט ובמצפון נקי". הוא הבריש את מכנסיו והתכוון לעלות לרכבת שצפרה. רגע לפני שעלה לקרון הוא צילם את הארוסות במצלמת הפולארויד שברשותו.
הארוסות מחובקות ובוכות התעלמו ממאליק שנעלם בתוך הקרון. הן עמדו כך עוד שעה ארוכה גם אחרי שהרכבת ובתוכה מאליק כבר נבלעה והפכה לקו קטן בתוך שמים בהירים וכחולים שנפגשו עם שדות החיטה שבאופק.
מאליק הוצב בתעלה בחזית, ממש מול קווי האויב. הוא נזהר שרגבי האדמה לא ילכלכו את מדיו המגוהצים בקפידה, מעשה ידיה של אחת הארוסות.
מאחורי הגבעות החשופות שכן האויב. הוא היה שקט ומנומנם, ואת השקט הפרו רק קולות הגירוד שהשמיע נטע, חייל נוסף שהוצב יחד עם מאליק בתעלה. נטע שפשף את נעליו המרופטות זו בזו, התגרד פעם מאחורי אוזנו, ופעם בבטנו, גירודים נמרצים וקולניים שחשפו חלקי בטן לבנה ושעירה.
"סלח לי" פנה מאליק לנטע, "אנחנו אמנם לא מכירים, אבל מכיוון שרק אתה ואני פה, ומאחר שאני חושש שאני עלול להיהרג, הבאתי איתי פנקס קטן ועפרון, ואשמח אם תרשום לפניך את מילותיי האחרונות".
נטע התקרב מעט למאליק והושיט יד ללחיצה. אבל מאליק שחשש לבריאותו התעלם מהיד המושטת, ובמקום לחיצה הוא תקע לנטע ביד עפרון חדש ומהודר. שמו של מאליק היה חרוט על העפרון בראשי תיבות - מ. ד. גם זו הייתה מתנה מאחת הארוסות. נטע תקע את העיפרון מאחורי אוזנו.
"יש לי כתב חרטומים" אמר נטע והתגרד נמרצות, "אבל אם אתה בכל זאת רוצה אני מוכן להתחייב שאם אשרוד אני אקריא את מילותיך האחרונות בפני המשפחה שלך, או בפני מי שתגיד. אני עצמי עובד כחקלאי ואוכל להקריא את הדברים לשמידט, טיפוס אחד שעובד איתי. הוא זז באטיות, יום שלם יכול לקחת לו עד שהוא מעביר ארגז אחד מלא קלמנטינות משם לפה. המחשבות שלו לעומת זאת נעות במהירות האור והוא מקשקש בלי הרף. אני אוכל להקריא לו. הוא מבין עניין, ככה שזה מה שאוכל לעשות למענך".
"אני ארצה שתקריא את מילותיי האחרונות לארוסותיי" אמר מאליק, "אפשר להתחיל בהכתבה?"
"בהחלט" אמר נטע. מאליק נשם עמוקות והתבונן אל האופק. הוא סקר את שיחי העוזרר וניסה למצוא שם סימנים או עקבות של האויב, אבל בין הגבעות עדין שרר שקט מוחלט ולא נראה סימן או זכר לפורענות. או לקנה רובה.
מאליק כחכח, נשם עמוקות התכוון להתחיל בהכתבה אבל אז הוא התחרט: "בעצם אני חושב שקודם אראה לך תמונה של הארוסות שלי. אתה רוצה לראות?" ובלי לחכות לתשובה הוא שלף תמונה של ארוסותיו. אחת שברירית ודקה, והשניה מלאה ובאיפור כבד. בתמונה הן נראו מחובקות ומפוחדות, עומדות על הרציף ומביטות בעיניים קרועות לעבר עתיד לא ידוע.
"ומה אתך? יש לך ארוסות?" מאליק העניין.
"איזה צירוף מקרים" אמר נטע, "התארסתי לפני יומיים עם בחורה שפגשתי יום אחד קודם לכן. היא מצאה חן בעיניי כי היא שקטה אבל יש לה מבט זועם. קודח ויוקד. או... יוקד וקודח בעצם. עוד לא הצלחתי להחליט. שנינו התרגשנו מכך שזו אהבה ממבט ראשון, וכשהיה עלי לצאת לחזית הצעתי לה נישואים. האמת היא שלא דיברנו הרבה אבל כבר בפגישה הראשונה והיחידה שלנו גילינו שהמאכל החביב על שנינו הוא בוטנים מסוכרים. זה נראה לנו צירוף מקרים מלהיב וסיבה מוצדקת לקשור את עתידנו".
נטע התנצל שמקוצר הזמן ובגלל שנקרא לצאת בפתאומיות לקרב לא הייתה לו תמונה של ארוסתו. "אבל אנחנו דומים כמו שתי טיפות מים. בזאת אין ספק" הוא אמר, "אתה רואה שגם לי יש עיניים קטנות שבתוכן משתולל מבט קודח?"
"אני מעוניין להתחיל מיד בהכתבה״ אמר מאליק, ״יש לי הרבה מה לומר ואני חושש שפגז או כדור טועה יקטע לי את הרצף, ולכן כדאי שנתחיל מיד".
נטע שלף מתנוך אוזנו את העיפרון וחיכה למוצא פיו של מאליק. אבל אז נשמע טרטור וחרחור. ג'יפ מקרטע עצר על גדות התעלה. מתוכו ירד קצין ממונה, לראשו כובע מצחייה שהיה מתוח על מצחו וכיסה את עיניו.
"עמוד דום!" צרח הקצין. מאליק ונטע נמתחו המומים.
"אני רואה שהכול מתנהל פה על מי מנוחות" המשיך הקצין בקול רועם, וצלע מצד לצד על גדות התעלה. "אבל שהשקט לא יבלבל אתכם. המוות עלול לתקוף פתאומי, חד, וזועף. הפגז עלול להתעופף בלי התראה או הודעה מוקדמת ולכן אני דורש שתשמרו על ערנות שיא" סיכם הקצין בצעקה, צלע והתרחק. נהג הגי'פ המנומנם התניע והג'יפ קרטע משם מחרחר ומטרטר.
"אם כך, נתחיל" אמר מאליק וניער את גופו מהדום המתוח. נטע המשיך לעמוד זקוף ודומם.
"אני מכתיב!" קרא מאליק, ונטע התחיל רושם.
"ארוסותיי" קרא מאליק, תקע ידיים בכיסים והסתובב מצד לצד בתוך התעלה. זו הייתה המילה היחידה שהוא פלט. "ארוסותיי" הוא פלט שוב ואז השתתק. "אתה ממשיך, או שזה הכול?" שאל נטע וטרק את הפנקס. "זוהי מילתך האחרונה? ארוסותיי?"
"אני מחכה שתהיה לי השראה" אמר מאליק, "זה לא שתכננתי מה להגיד מראש. אני בעד ספונטניות. ולכן אני חושב, אני מהרהר, ונותן למילים לזרום דרכי, אם לא אכפת לך".
"טוב" אמר נטע, תקע את העיפרון בפיו והתחיל נוגס ולועס. מאליק הציץ בשמים שבהקו עכשיו באור בהיר וחום, והמשיך:
"ארוסותיי", הוא אמר שוב והכתיב: "את ההספד שלי אשמח אם תפתחו במילים: "פחות אחד יותר נחמד".
"פחות אחד יותר נחמד. בהחלט!" חזר נטע אחרי דבריו של מאליק.
"אני ממשיך!" קרא מאליק "ארוסותיי!" הוא קרא והפסיק. "ארוסותיי!"
"ארוסותיי!" כתב נטע והקריא בקול: "ארוסותיי!"
"אני ממשיך" אמר מאליק. "אני מאמין שיש חיים אחרי החיים" הוא הכתיב, "ואני מתכוון להשקיף או לפחות להציץ בכן מהעולם שמעבר". ואז הוא שאל את נטע: "אתה עומד בקצב ההכתבה?"
"בהחלט" אמר נטע והקריא בפאתוס: "אני מאמין שיש חיים אחרי החיים, ומתכוון להציץ בכן מהעולם שמעבר!". ואז הוא צחקק והקריא: “ארוסותיי! ארוסותיי!”
"יפה", אמר מאליק והמשיך: "אני מאמין שבחיים שאחרי החיים יתגשמו חלומותיי הפרועים ביותר. אלו שחשפתי בפניכן, יקירותיי, ואלה שלא. אני מאמין ששם יכבדו ויעריכו אותי. את יכולות הביטוי שלי. ואת כישורי הצילום שלי, ששתיכן פקפקתן בהם. יקירותיי! יקירותיי! מתוך הקושי צומח הרוך. בתוך האפלה שם נמצא האור הגבוה ביותר!"
נטע בלע חיוך.
"אתה צוחק הא?" קרא מאליק. "ולך יש עמדה בשאלה: אחרי החיים האלה לאן? מה אתה חושב?"
"אני?" צחק נטע, "אני לא חושב כלום. לדעתי אין שם כלום. אולי משטח לבן ורִיק. ארוסתי לעומת זאת חושבת שהחיים שאחרי החיים דומים כמו שתי טיפות מים לחיים שעל פני האדמה. מוזר, אבל היא בדיוק דיברה איתי על העניין הזה ברציף, רגע לפני שעליתי לרכבת. באופן כללי היא מוצאת דמיון בין דברים. היא חושבת שהיא ואני דומים, וששנינו דומים לשתי בובות סמרטוטים שהיא ראתה באיזה חלון ראווה. היא גם חושבת שהחיים שאחר כך דומים לאלה של עכשיו", הוא סיכם. "אבל אני, אם אתה שואל לדעתי, חושב שאין שם כלום". הוא סיכם ושוב דחף את העיפרון לפה.
"אני מבין" אמר מאליק, "ומקווה שנשארה לך טיפונת סבלנות לרשום עוד כמה מילים, בנוגע לירושה".
"אני רושם" אמר נטע ופתח את הפנקס.
"ארוסותיי" הכתיב מאליק, "אני מוריש לשתיכן את ערימת הבגדים המבולגנת שלי. חלקם אחרי כביסה ואחרים לפני. תוכלנה לזהות על פי הריח. בכוונה השארתי קצת מהריח שלי על הבגדים, כך שבשעת געגועים תוכלנה להיזכר. גם אני נוהג כך כשאני מתמלא געגועים. מרחרח, וזוכר. וזה מתאים מאוד לעובדה שאיני חובב מקלחות מושבע" כאן שוב כחכח מאליק וסיכם: "זהו. זה הסוף. סיימתי". ואז הוא רכן לעבר נטע ואמר: "תראה לי מה כתבת, אני רוצה לוודא שדייקת ושדברי לא הוצאו מהקשרם" מאליק רכן אל הפנקס. כתב היד של נטע היה בלתי קריא בעליל. ומאליק לא הצליח להבין אפילו מילה אחת.
"אוח" קרא מאליק, "זה נורא!"
"אני יכול לפענח את הכתוב" טען נטע. הוא לקח את הפנקס והקריא: "אינני חובב מקלחות מושבע... אני מרחרח, וזוכר! אתה רואה? ואני הרי זה שיקריא את זה לארוסותיך. אתה יכול להירגע".
"בהחלט" אמר מאליק ונשם לרווחה. "עכשיו אני רגוע. בהחלט." הוא נשען על גדות התעלה ושוב הציץ בשמים.
"אבל תגיד לי" התעניין נטע, "למה יש לך שלוש ארוסות?"
"שתיים" אמר מאליק, "אם לדייק אז יש לי שתיים. וזה כי כך רצה הגורל".
"אני מבין" אמר נטע ומשך בכתפיים. "הגורל".
השתרר שקט. רוח קלה נשבה ונענעה את שיחי העוזרר. אוושת עלים שקטה ואטית התחילה רוחשת. נטע ומאליק עמדו מכונסים כל אחד בעצמו.
"במחשבה שנייה" קטע מאליק את הדממה, "נראה לי שאני רוצה לשנות איזה עניין קטן בפסקה השלישית של מילותיי האחרונות. אם לא אכפת לך, תן להציץ".
מאליק רכן שוב אל נטע הוא התקרב מאוד ויכול היה להריח את ריח הזיעה והבושם שנדף ממנו. באותו רגע נשמע רעם חזק. קול נפץ עז החריד והרעיד את התעלה. ענני עשן ואבק התאבכו, התערבלו והפיצו ריחות של אבק ושריפה.
כשהתפזר הענן נמצאו מאליק ונטע שוכבים הרוגים על התל. מאליק שכב מכונס, ומסודר. רגליו שעונות זו על זו. רגליו של נטע היו פרושות ופרועות ובטנו הציצה מבעד לחולצה.
הקצין הצולע בעל הקול הרועם ורופא בעל רטייה שחורה שכיסתה אצלו את עין שמאל, קבעו את מותם.
מאליק ראה הכול מלמעלה. את הקצין הצולע מניע קומנדקר מאובק, ומעלה אל הג'יפ בעזרת הרופא את הגופות שלו ושל נטע, עטופות בשקיות ניילון שחורות.
מאוחר יותר צפה מאליק בקצין יורד מהרכבת, באותו רציף בו הוא נפרד מארוסותיו. הארוסות חיכו לקצין בתחנת הרכבת. הקצין, בטון רשמי וקפוא סיפר להן על מותו בטרם עת, בנסיבות פתאומיות ובלתי צפויות. "כך הם החיים" אמר הקצין לארוסות, "מסתיימים בלי הודעה מוקדמת. ולכן לצערי אני לא יכול למסור מה היו מילותיו האחרונות של יקירכן. ראיתי אותו זמן קצר לפני שנפל עומד בדום מתוח. זה היה מחזה מעורר התפעלות. עמידתו הייתה אצילית ומרוממת נפש. אני זוכר שהוא תוך כדי דום מתוח - מתח אפילו את הגבות! לעולם אנצור אותו כך בליבי! ואני מקווה שייזכר כך גם בלבכן".
הקצין העביר לארוסות את התמונה בה הן עמדו על הרציף והביטו במבט קרוע לעבר עתיד לא ידוע. התמונה הייתה מלוכלכת מעט בדם ובפיח. הארוסות עמדו מחובקות והביטו בעצמן נשקפות מתוך התמונה. ״יש בנינו אהבה עכשיו״ הן סיפרו לקצין בהתרגשות, ״אנחנו מצטערות על מאליק, אבל לפעמים, כמה שלא נעים להגיד: ״פחות אחד יותר נחמד״. אם כי נזכור גם את הטוב שהיה בו. הכל מסתדר בסופו של דבר לטובה. אנחנו מאורסות וגרות עכשיו בבנין יפה בקומה השלישית, ובקרוב נתחיל במהלכים כדי ללדת תינוקות״.
נטע לעומת מאליק לא ראה דבר או חצי דבר מכל ההתרחשויות.
הוא היה שרוע לבדו בתוך חלל לבן וריק, והתבונן בבואתו שנשקפה אליו מכל מקום שאליו הביט.
"ידעתי שזה מה שיהיה!" אמר לעצמו נטע בקול, "אני מרוצה שיש לי כוחות ואינטואיציות לדעת אפילו את מה שקורה בחיים שאחרי החיים" הוא גירד מתחת לחולצה, חושף בטן לבנה ושעירה. "מצד שני אני בכל זאת אני מקווה שגם ארוסתי צדקה, ושבקרוב משהו כאן ישתנה. אחרי הכול כמה זמן אני, לדעתי, אחזיק כאן מעמד עם עצמי? לבדי? לבד כל-כך? עם עצמי?"
על הרציף נפרדו הארוסות מהקצין. הן עמדו שלובות זרוע וליוו אותו במבט כשהתנודד, צלע והתרחק, עד שנבלע באחד הקרונות בלי להסתובב אפילו פעם אחת לאחור, כדי להשיב למבטן. כשהסתלק הן גם התנשקו.
"את חושבת שמאליק יכול לראות אותנו כעת?" שאלה אחת הארוסות, זו הרזה. "מה שנשאר לנו ממנו כעת זה הריח החמצמץ על הבגדים. הריח שמזכיר שיחי עוזרר. את חושבת שמתאים שנשתול בגינה שלנו עוזררים לזכרו? הוא יוכל לראות?".
"אני חושבת שכן", אמרה הארוסה המלאה, זו בעלת האיפור בצבעים עזים. "לדעתי יש חיים אחרי החיים". היא שתקה רגע והוסיפה: "אני למשל, מקווה שהחיים שאחרי החיים מלאים בחנויות עמוסות תמרוקים ובשמים. ליפסטיק, מסקרה ופראנצ'. אני מדמיינת את עצמי בעולמות הבאים, העליונים, הולכת לי בין החנויות, בוררת ובוחרת מכל הבא ליד: לאק, רימל ופודרה. אוספת, קוטפת ומניחה בסלסילת הקש שלי. ואת מה את חושבת?"
"אני?" אמרה הארוסה הרזה במשקפיים העבות ושמלת הצמר, "אני חושבת שאני קודם רוצה לחיות איתך חיים יפים ומלאים, ואחר-כך, מה שיהיה יהיה. כבר נראה״.
הארוסות התנשקו שוב, ואז הלכו משם שלובות זרוע, ונבלעו בהמון שמילא את הרציף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה