אינפלציה

הימים היו ימי אינפלציה. אינפלציה במילים. אינספור ספרים התווספו למדפים, מקומונים עיתונים ופרוספקטים מילאו את תיבות הדואר, ופטפוטים ודיבורי סרק מילאו את האוויר. הייתה צפיפות נוראה שהורגשה במיוחד ברחובות הראשיים של הערים המרכזיות.

יקינטון גר בדירה קטנה באחת השכונות העירוניות וחשב את עצמו למשורר. הוא כתב על ים ועל שדות, על פריחת השקדיות, ועל עוד כל מיני דברים שכבר כתבו עליהם אלף פעמים לפניו.

בוקר אחד כשיקינטון רשם כמה שורות בפנקס הקטן והמרופט שלו, בעל הדפים המצהיבים, הוא הבחין שהפנקס מלא, והחליט שהגיע הזמן להוציא את הגיגיו לאור.

יקינטון הכיר הוצאת ספרים אחת ברחוב צדדי, אליה נהג להציץ בערגה מידי בוקר כשהוא מסתתר מאחורי חומת אבן אפורה. הוא תכנן בקפידה את הרגע החגיגי בו ייגש לשם כדי להוציא את כתביו. אינספור פעמים ראה בעיני רוחו איך ייגש אל העורכת הראשית ויפקיד בידיה את הפנקס המרופט והמצהיב, המלא עד אפס מקום בכתב ידו הצפוף והעקמומי.

במיוחד לכבוד המאורע קנה יקינטון חליפת קורדרוי חומה בחנות יד שניה. היה לה ריח של נפטלין. בנוסף השפריץ על עצמו בושם זול אותו ששמר לאירועים חגיגיים. בחדר האמבטיה, מול מראה מלוכלכת וסדוקה, החליק את שערו, ואז הביט בדמות הרזה שנשקפה אליו, בשיניו שעלו מעט זו על זו, ואמר בטון מרוצה: "נאה, נאה!"

יקינטון יצא אל הרחוב ונעמד במרחק מה מבית ההוצאה לאור. הוא הסתתר כהרגלו מאחורי חומת האבן, והציץ בעורכת הראשית שעמדה ליד הדלפק ובהתה באופק לא ידוע, ומפעם לפעם הידקה את שערה השחור בעזרת סיכה מוכספת. היא משכה את שערותיה בחזקה בשתי הידיים, ובשני כיוונים שונים. יקינטון הכיר את תנועת ההידוק הזו היטב.

רועד ונרגש הוא הוציא את פנקס השירים שלו, וכתב על גבי הכריכה שיר שנקרא: "סיכת הכסף של לינה". כשסיים סגר את הפנקס וניגש בצעדים נמרצים אל בית ההוצאה, כשהוא מנסה להסתיר את התרגשותו הרבה, את הזיעה הקרה שכיסתה את גופו ואת הרעד בכפות ידיו.

יקינטון דחף את דלת הזכוכית השקופה של בית ההוצאה, ונכנס פנימה. הפעמון שהיה תלוי מעל הדלת צלצל ולינה הסיטה את מבטה מהאופק הלא ידוע, ונעצה בו מבט שואל. יקינטון באומץ לב שהפתיע גם אותו, הביט הישר אל תוך עיניה במבט רב משמעות.

אבל לינה לא קלטה את רמזיו של יקינטון, ולא הבחינה בגודל השעה. היא רק שאלה: "במה אוכל לעזור? אתה מעוניין בספר מסוים? או שאתה רוצה לקנות מעטפה? הגיעו אלינו מעטפות קשיחות ואנחנו מוכרים אותן במבצע!" ואז היא שוב הדקה את שערה באותה תנועה ייחודית ומסיימת מאוד.

יקינטון אזר את כל כוחותיו כדי להשתלט על הרעד, אבל עוצמת ההתרגשות הייתה חזקה. הפנקס שקשק וקרקש, ויקינטון הניח אותו ביד רועדת על הדלפק.

"זהו פנקס השירים שלי", הוא אמר בקול צרוד. "אני מעוניין להוציא את כתבי לאור. אקרא להם: ׳כל כתבי יקינטון - חלק א׳׳ ואז הוא הוסיף בהתלהבות: "על הכריכה ישנו שיר המוקדש לך. אני מעין מעריץ שלך, אפשר לומר. מעריץ אלמוני. השיר נקרא: "סיכת הכסף של לינה" ואז הוא מלמל בצניעות: "זו פעם ראשונה שאני חושף את כתבי בפומבי״. אחר כך הוא שלף מארנקו הדהוי תמונה מקומטת שלו ושל סופי קובלסקי אהובתו משכבר כשהם עומדים ונשענים על גשר מעל נהר, ״זו אהבה שהייתה לי פעם״ אמר ולא פירט.

לינה נעצה ביקינטון מבט חמור סבר, ואז שוב הידקה את שערותיה בעזרת סיכת הכסף. היא חיטטה באחת המגירות, הוציאה משקפי קריאה בעלות מסגרת דקיקה, מוזהבת. היא הציצה בתמונה והשליכה אותה על השולחן, ואז פתחו אצבעותיה הרזות את הפנקס. אלא שמיד תקף אותה גל של התעטשויות ואחר כך קוצר נשימה. היא הרחיקה את הפנקס, התנשפה וגמגמה בפנים אדומות ומכווצות: "אי אפשר.. האוויר... אין לי אוויר״. לינה השתעלה, התעטשה וקראה: "אהה... אני לא יכולה לנשום" היא שוב התעטשה עיטושים חנוקים וגמגמה: "כ.. כנראה. פ..פפ..פיתחתי א..לרגיה!"

יקינטון נשען מבוהל על עמוד ברזל קריר של אחת הספריות והביט המום ומבויש בהתעטשויות והנשיפות. הוא קיווה להיבלע בין הספרים, ושאל בקול חלש ורועד: "א... את חושבת שהשירים גרועים?"

לינה הרחיקה את הפנקס. "באמת שלא הצלחתי לקרוא", היא התעטשה שוב ואט אט נרגעה.

"אקריא לך את השיר עליך", מלמל יקינטון. הוא הפך את הפנקס והקריא את השיר "סיכת הכסף", ששירבט על הכריכה. השיר פתח במילים: "באצבעות רזות ושבירות מהדקת לינה את סיכת הכסף!", אלא שמיד תקף את לינה גל התעטשויות והשתעלויות חדש והיא קראה: "תפסיק עם זה. אני מבקשת... אני דורשת! אתה הורג אותי!".

יקינטון סגר את הפנקס ותקע את מבטו ברצפה. הוא הזיע והחוויר. לינה הסדירה את נשימתה. היא שוב הדקה את סיכת הכסף כשהיא בוחנת את דמותה שנשקפה במראה ואמרה:

"אני ממליצה שתמצא לך מקצוע אחר" והוסיפה: "מה לעשות? יש אינפלציה! כולם הפכו להיות סופרים, משוררים, או הוגי דעות. יותר מידי מילים יצרו זיהום אוויר״. היא הפנתה ליקנטון את הגב וניגבה בתנועה אטית אבק בעזרת מטלית, ממדף שהיה נקי ומצוחצח למשעי.

יקינטון אסף את עצמו, ובכוחותיו האחרונים עזב את החנות. את הפנקס המצהיב זרק אל ערימת אשפה שנקרתה בדרכו. הוא צעד משם, וקיווה שהמדרכות יבלעו אותו והוא יעלם. אלא שלרוע מזלו הגיע אל דירתו בריא ושלם, ואם לא די בכל צרותיו, המפתח נשבר כשסובב אותו בחור המנעול.

הוא התיישב על המדרכה מדוכדך וכאוב ראשו שמוט בין ברכיו.

ואז נשמע קול צעדים. זו הייתה לינה שצעדה נמרצות על עקבים גבוהים שהשמיעו טפיפות קצובות. כשראתה את יקינטון שלפה מהארנק מטבע של עשר אגורות והשליכה לעברו. זה כבר עבר כל גבול. יקינטון הרים את המטבע והשליך אותו בחזרה לעבר רגליה של לינה. המטבע פגעה לה בברך וגרם לכאב חד. לינה חזרה על עקבותיה ונעמדה מול יקינטון.

"מה הבעיה שלך?״ היא שאלה בזעף "אתה סובל מאהבה נכזבת? מפיטורים? מקלקול קיבה?" היא סקרה את יקינטון מכף רגל ועד ראש והעירה: ״אתה מוכר לי מאיזה מקום. נפגשנו פעם?״ והעירה: ״יש לך ריח של טחב. או איזה מן ריח מוזר כזה" ורחרחה. ואנפפה. ואז היא חיטטה בתיק שלה, אבל לא הצליחה למצוא את המשקפיים.

"אז מה בדיוק הבעיה שלך? ולמה אתה יושב כאן בצורה כזו מעוקמת?".

"יש אינפלציה״. אמר יקינטון "אינפלציה במילים. ואני כל חיי כתבתי שירים. יצא לי החשק לחיות". הוא הרכין ראש והתחיל לבכות. לינה שתקה לרגע ואמרה: "אם יש אינפלציה במילים, אז הכי טוב זה לשתוק", והוסיפה: "ככה אתה גם עוסק באידיאל! שהרי אתה עוזר לאיכות הסביבה, כך שלא יזדהם האוויר! והעולם מרוויח, ואתה מרוויח. וכולנו מרוויחים!״ היא חייכה לעצמה והתרחקה משם.

יקינטון שתק. הוא שתק אל הרחובות הצרים ואל המדרכות. אל המכוניות ואל האנשים.

הוא שתק אל סנדליו המרופטות, אל מיטתו הסתורה, אל חדרו הקטן ואל אי הסדר שבו, ואל החתול שלו שמידט שצלע על רגל שמאל. השמועות על העניין התגלגלו במהירות, ואחיו התאום לואי, שהיה דומה לו כמו שתי טיפות מים, הגיע דאוג ונסער, רכוב על טוסטוס מקרטע. הוא ניסה לשדל את יקינטון להגיד משפט, מילה, או אפילו רק אות אחת, או הברה. אפילו רק "אה"...

"תגיד רק אה...״ רכן לואי לעבר יקינטון, "או רק בההה... או צצצ.. צקצוק קטן ולא יותר! מה אכפת לך״

אבל יקינטון תקע בו מבט מזוגג ועיקש ושתק.

לואי סיפר על הצרה הצרורה למכר אחד שהיה במקרה חבר בכיר באחד הארגונים לאיכות הסביבה. המכר, בניגוד גמור לציפיות, דווקא התלהב ואמר שיקינטון תורם תרומה נכבדת לאנושות, כי כידוע לכל, יש אינפלציה. הוא הביא איתו כתב זוטר וצלם, ואלה תיעדו את יקינטון יושב זעוף במעונו הדל, ברכיו כפופות, וידיו שלובות כשהוא שותק. הכתב הסתובב סביב יקינטון ושאל אותו ללא הרף שאלות כמו: ״אתה מרוצה?״ או: ״ממה אתה מרוצה?״ וגם: ״אתה חושב שרוב האנשים מרוצים? או רק עושים את עצמם?״ ועל כולן ענה יקינטון בשתיקה רועמת ובהבעת זעם שהלכה וגברה.

בעקבות הפרסום התחילו מגיעים אל תיבת הדואר שלו מכתבים וחבילות ובהם תשורות מהמשרד לאיכות הסביבה שהיללו ושיבחו את תרומתו הנכבדת לאנושות, הגיעו גם מכתבי תודה מאנשים פרטיים שהודו לו על כך שהוא תורם לטיהור האוויר - שהוא כעת זך וצח ממילים מיותרות. ״כל חיי סבלתי מאסטמה ונשמתי בעזרת משאף", נכתב באחד מהם, "אבל כעת מורגשת אצלי הקלה גדולה! זה מעוגן בפתקים ואישורי רופאים, ואם יש צורך אשלח לך גם אותם, כעדות וכהוכחה ניצחת. אני רוצה להודות לך מקרב לב!" למעטפה צורף מטבע של עשרה שקלים.

כשהשמועות התפשטו עוד יותר, הגיע לביתו של יקינטון שר בכיר שהעניק לו מדליה מוזהבת שהונחה בתוך חלון זכוכית, תשורה על חלקו בהורדת האינפלציה. הטקס שודר בשידור חי. יקינטון המשיך לשבת בפנים זעופות, השר ניסה להושיט לו את המדליה, אבל מאחר שיקינטון לא זע ולא נד, הניח לבסוף השר את התשורה על מרצפת אפורה סמוך ליקינטון, נעמד מאחוריו, התכופף והצטלם מחוייך.

במרחק לא רב משם, בדירה קטנה ומסודרת מאוד, צפתה בשידור החי סופי קובלסקי, מי שהייתה בעבר אהובתו של יקינטון. היא נפרדה ממנו כי לטעמה הוא דיבר הרבה, והיא לא אהבה אנשים שלא יודעים לסתום את הפה. כאלה שיש להם מה להגיד על כל נושא ועניין. כאלה שמוכרחים להגיד את דעתם בקול רם. תמיד ובכל הזדמנות.

מלבד הנושא הזה, שהיה לדעת סופי אבן נגף קריטית ומה שהעלה את יחסיהם על שרטון, היא דווקא חיבבה את יקינטון. סופי קובלסקי צפתה בכתבה על ׳השתקן׳ בדריכות ובתשומת לב, מחתה דמעה כשהמצלמה התקרבה והתמקדה בפניו הזעופות של יקנטון, וגם אמרה לעצמה פעמיים בקול רם: ״זה לא יאומן!" ולחשה כשהיא מקרבת מגבת מטבח משובצת אל פניה, ונושכת שפתיים: ״זה באמת הוא!״

אחר כך היא התקשרה לחברה וסיפרה: ״ראו אותו בטלוויזיה". אמרה: ״אני חושבת שאבן הנגף המרכזית התמוססה. נראה לי שעכשיו אוכל לשתף אותו בתכניות שלי לגבי צבעים ותסרוקות. לגבי קצוץ או מסולסל. אני חושבת שעכשיו הוא יהיה פתוח לשמוע על כך שכדאי לו לגדל שפם״. הוסיפה: ״את יודעת שאני עכשיו פותחת את המספרה גם בשעות הערב? על פי דרישת הלקוחות", וניתקה.

מאוחר יותר הגיעה סופי אל ביתו של יקינטון לבושה בשמלת פלאנל משובצת ששמשה אותה בעיקר בחגים ובמסיבות. היא נקשה בעדינות בדלת, אבל בפנים שררה דממה ואיש לא הזמין אותה להיכנס. ״אני נכנסת" היא קראה בקול ופתחה.

היא דילגה מעל סוודר אחד, זוג גרביים, ואוכל של חתולים שחלקו היה בתוך צלוחית וחלקו מפוזר על הרצפה. יקינטון ישב במרכז החדר כשרגליו מכווצות, בדיוק בתנוחה בו ראתה אותו סופי בטלוויזיה. שום שריר לא זע בפניו. סופי התיישבה על הכורסא שמולו, חיבקה את תיק הצד שלה כך שהסתיר מעט את סנטרה ואמרה: ״אז מה?... נעשית מפורסם?״ היא שתקה לרגע ואמרה: ״אני מקווה שהדם לא עלה לך לראש ושאתה לא מרים את האף". ושאלה: ״יש כאן משהו שאפשר לשתות? או להתכבד בו? האמת היא שרציתי להציע לך שנצא יחד ונשב לנו באיזה מקום סימפתי ונאכל מקרוני״.

יקינטון לא הוציא הגה.

סופי התבוננה בו עוד רגע אחד בשתיקה, ואז היא הורידה את התיק אל הברכיים והתחילה לחטט בתוכו. ״אתה יודע" אמרה ליקינטון, ״התחלתי לכתוב שירים. זה קצת בזכותך, אבל אתה מעולם לא הראית לי אפילו מילה אחת מ׳כל כתביך׳, ולכן אזקוף זאת בעיקר לזכות ידידתי בתיה רובנשטיין. היא העירה לי שהיום כולם נעשו אמנים או משוררים. כל אחד כותב או מצייר. בתיה אמרה: ״אם כולם יכולים, אז גם אני יכולה!״ היא התחילה לערוך רישומים של כל מי שהיא מכירה. היא אומרת שאלה דיוקנאות, ושיש לה עניין לשרטט קודם כל דיוקנאות של כל קרוביה ומכריה, כי היא רוצה להראות להם את פרצופם האמתי. בתיה טוענת שהיא משרטטת אותם בצורה כזו שהם לא יוכלו להתחמק מהאמת המרה. גם אותי היא שרטטה. וכשהערתי לה שהאף שלי בתרשים בולט וצר באופן מוזר, היא אמרה שהשרטוט הוא ביקורת חברתית, ותצורת האף באה להצביע על צרות אופקים שהיא קולטת אצלי. היא אומרת שלמרות שיש לי כשרון למילים, בחרתי לגזוז ולקצוץ כל היום. אמרתי לבתיה רובנשטיין שהיא יכולה להיות קצת יותר נחמדה, והסתלקתי משם. אבל בכל זאת חשבתי על הדברים. ואז התחלתי לכתוב שירים. אתה רוצה שאקריא לך אחד?״

יקינטון התכווץ ושתק. סופי קובלסקי עלעלה בפנקס ולבסוף הפכה את הכריכה והקריאה את השיר: "סיכת הכסף". זה הלך ככה:

״באצבעות רזות ושבירות

מהדקת לינה את סיכת הכסף.

זו סיכת כסף בצבע כסף

באצבעות שבירות מהדקת לינה את סיכת הכסף

ובקצה יש חלודה״.

סופי טרקה את הפנקס ונעצה ביקינטון מבט יוקד. "אז מה דעתך?״ שאלה סופי קובלסקי. ובלי לחכות לתשובה היא אמרה: "בתיה רובינשטיין כבר מצאה הוצאה לאור שהסכימה לפרסם את השירים שלי. אני אקרא להם: "האמת המרה של סופי קובלסקי״, ואת הכריכה יעטר הדיוקן שלי, כלומר, הפורטרט, זה שציירה בתיה עם האף המוזר״ .היא עצרה לרגע והוסיפה: "אני בעצם באתי לספר לך את זה. ולשאול אם אתה רוצה שנאכל ביחד ספגטי".

יקינטון שתק ושילב ידיים.

"האמת היא", רכנה סופי קובלסקי לעבר יקנטון והוסיפה בלחש: "האמת היא שלא אני כתבתי את השירים. מצאתי את הפנקס זרוק בתוך הר של זבל". היא כיווצה את השפתיים והוסיפה: "זו לא גניבה ספרותית, אתה יכול להרגע. גם בתיה רובנשטיין חושבת שזו לא גניבה, כי מישהו זרק את זה. הוא חשב שזה חסר תועלת, ככה שבעצם אני עושה לו טובה גדולה, אני עוזרת לקול הייחודי שלו להישמע בעולם. כולם יודעים שלכל אחד יש קול ייחודי, ובמקום שהאוסף הזה יבלע בהר של זבל, הנה עכשיו תהיה לו גאולה וישועה! יש הרבה אנשים שקוברים את עצמם בהר של זבל בלי שום סיבה מוצדקת!" היא סיכמה.

אבל בדיוק אז התקשרה בתיה רובנשטיין והודיעה לסופי קובלסקי שכרגע ההוצאה לאור הקפיאה את הוצאת כל כתבי היד שהוגשו למערכת. סיפורים, שירים, מחזות, ואפילו ספרים של מפות מצוירות וספרי טלפונים נדחקו למרתפים טחובים, למגרות תחתיות, הוסתרו בתוך ערימות של בגדים או נזרקו לסל הניירות למחזור. ״הם אמרו שהמילים בטלות ומבוטלות״ סיפרה בתיה רובינשטיין בצער, והוסיפה: "זה בגלל האינפלציה והקיצוצים. המקומיים והכלל עולמים. קיצוצים במילים. אבל אין מה לדאוג", הרגיעה בתיה ״מדובר בשגעון חולף. זו האופנה החדשה, וזה יעבור. יחלוף כמו מטוס סילון שמשאיר אחריו שובל לבן שנראה יציב ואימתני אבל בעצם הוא מתפוגג בלי להשאיר זכר, וקשה מאוד להוכיח שהוא בכלל היה". היא סיכמה והייתה מרוצה מאוד מהמטפורה שהמציאה.

בסוף אותו שבוע שמעה סופי קובלסקי שיקינטון זכה בפרס בינלאומי על תרומתו.

פרשנים התגודדו סביב ביתו פיארו את שתיקתו ותיארו בשידור חי איך בעידן של חוסר אכפתיות מוחלט ובזמנים שבהם כל אחד רגיל לדאוג אך ורק לעצמו, תורם השתקן לאיכות הסביבה. בנוסף ראיינו מספר צעירים מתנועות עולמיות שהחליטו ללכת בדרכו ולשתוק. כלומר לא ממש ראיינו, אלא תיעדו את ערי האוהלים שהקימו ברחובה של עיר, כשהם יושבים ולא מוציאים הגה. ואפילו לא המהום או צקצוק. יקינטון עצמו לא צולם. אמרו שהוא בוחר לשמור על פרטיות, ושכתב על פתק שלמרות הכל, אולי בקרוב יסכים, לבקשת אחיו התאום שלא חדל מלהפציר, להשמיע איזה ״אה״, או ״בה״ או לפחות צקצוק קטן, שהרי האידאלים כבודם במקומם מונח, אבל המשפחה היא מעל הכל.
"אמרתי לך", טילפנה סופי קובלסקי לבתיה ״בדיוק כמו שאמרתי. יש אנשים שבלי כל סיבה מוצדקת קוברים את עצמם בהר של זבל", בדיוק כשהשידור מביתו של השתקן הסתיים, ובטלוויזיה עברו לתחזית.