ככה נולדה צילה הפמיניסטית

היום שבו שאול מת היה רע לאנושות. המון אנשים מתו באותו יום ובחדר ההמתנה בשמים הייתה צפיפות נוראה. שאול מת כי הוא היה שוביניסט. 

הלוויה הייתה שקטה ומעוטת משתתפים.

שאול מת בתאונת דרכים. הוא אפילו לא נהג, סתם עבר את הכביש במעבר חצייה ובחור בעל פאות לחיים רחבות שאיפר סיגריה מסוג זול במיוחד, ודיבר בפלאפון בו זמנית, כשהוא מנסה לשכנע שחקנית מפורסמת להתחתן איתו, דרס את שאול למוות.

כשהורידו לבור את הגופה עטופה בטלית, הילדים לא בכו וגם אימא של שאול, אישה רזה שלבשה שמלה מחוייטת קטנה ממדותיה, הזילה רק דמעה בודדה.

אשתו השמנמונת של שאול ניצלה את הרגע שבו מילאו שלושה גברתנים את הקבר בעפר בעזרת מעדרים, היא רכנה אל אימא של שאול ולחשה: "צר לי להגיד הגברת קלרק, אבל המוות הזה לא באמת מצער אותי, אני מרגישה הקלה ושחרור, אם להודות על האמת, סליחה שאני אומרת, אבל אני חייבת להתוודות- ובמקרה יצא שדווקא את זו שעומדת ליידי”. אימא של שאול עיקמה את האף ואמרה שהיא מההתחלה יעצה לשאול שלא יתחתן.

אחרי שנערמה תלולית עפר מעל הקבר, כולם הלכו הביתה.

שאול שכב מתחת לאדמה וקצת הצטער שהוא מת בדרך כה בנאלית. הוא היה מעדיף למות מוות הירואי או מסתורי.

שאול שכב מתחת לאדמה מתוסכל, מיואש, וחסר סבלנות, אבל אף אחד לא הגיע ללוותו לשמים. הוא קצת התפלא ולמען האמת גם היה לו חם. שאול חיכה מעט ואז הוא התחיל להשתולל ולצעוק: "בטלנים! נמושות, תוציאו אותי מפה!”, הוא צעק שוב ושוב, אבל לאף אחד זה לא היה אכפת.

האמת היא שהמלאך גבריאל ישב לא הרחק משם, והוא דווקא שמע, אבל הוא רצה ששאול יתעצבן לפחות עוד קצת, כי שאול עצבן מספיק אנשים בחיים שלו.

אחרי זמן מה התיישב גבריאל ליד תלולית העפר שכסתה את שאול ושרק לעצמו סונאטה שהלחין.

"כולם הלכו" אמר שאול בצער.

"ככה זה" גבריאל ניחם. "אל תקח ללב. מה חשבת? שהם ישארו כאן כל החיים? זה משעמם מאוד. ובכלל, יש להם עוד כמה דברים לעשות. בקיצור, החיים ממשיכים! אבל אל תדאג, למרות שכבר אין לך גוף, גם החיים שלך- ממשיכים!”.

"אף אחד לא בכה, וגם אין תמונה שלי בעיתון". שאול התלונן.

"אז מה", אמר גבריאל "אני בכל מקרה מלווה את כולם. את אלה שיש להם תמונה בעיתון, ואת אלה שאין להם”.

"תוציא אותי מפה" שאול ביקש.

"עוד מעט" אמר גבריאל, הציץ בשמים שהיו אפורים, וחזר לשרוק את הסונאטה שלו. ושאול שהיה גיבור רק על אשתו וחלש על אחרים לא ידע מה לעשות. הוא היה זמן קצר בשקט, ואז הוא התחיל לבכות.

"זה לא לעניין היללות האלה", אמר גבריאל אבל שאול נחנק והשתנק.

אז גבריאל סחב אותו לשמים.

בחדר ההמתנה הייתה כאמור צפיפות גדולה באותו יום. האוויר היה מחניק, והכיסאות, שרפרפי העץ, והכורסאות היו בתפוסה מלאה. בחדר שררה המולה. בחור שלבש סנדלים וגרביים עם חור, התהלך בחדר מצד לצד, המום ממותו. הוא החזיק את ראשו בין ידיו ומלמל: "אני לא מאמין. לא מאמין", כל הנסיונות של הסדרנים להושיב אותו, או לפחות להשתיקו, עלו בתוהו. היה שם איש אחר עם שער אפור מתולתל ורווח עצום בין השיניים, שדוקא היה מרוצה מאוד מהמוות של עצמו, הוא טען שחלום חייו התגשם והוא כעת חופשי ומשוחרר. מה שלא מצא חן בעיניו היה הרעש בחדר ההמתנה.

"חשבתי שאחרי המוות יש מן שקט נעים, דממה כזאת" הוא רטן “אולי שיהיה כאן קצת שקט?”.

שאול היה עייף ומותש, וחיפש לעצמו מקום לשבת. הוא התבונן סביב ומבטו נעצר על בחורה שישבה בקצה החדר. היו לה צמות בצבע כתום עז, היא הייתה רזה מאוד וקטנה, ולבשה סרפן משובץ. על הרצפה לידה היה מונח כדור צמר ורוד, ידיה הרזות נעו בדייקנות וזריזות, והיא סרגה סוודר. שאול ניגש אליה בצעדים מהירים והחלטיים. הוא שילב ידיים על החזה וחיקה מאפיונר שהוא ראה פעם בסרט: "נא לקום ולפנות את המקום. מיד". הוא אמר בקול נמוך וצרוד.

אבל למרות האיום הברור, בעלת הצמות המשיכה לסרוג באדישות וזריזות.

"תקומי", שאול חזר על עצמו וגם רכן קצת. אבל הג'ינג'ית המשיכה להתעלם.

"אני שאול" שאול הושיט יד ללחיצה.

"ממש לא אכפת לי מי אתה", הג'ינג'ית אמרה כי בעולם שהיא חיה בו היא החשיבה רק את עצמה.

"איך זה מתנהל פה?" שאל שאול.

"קח מספר, ושב בשקט" הג'ינג'ית אמרה והתחילה לפרום את מה שהיא סרגה.

"חבל על הסוודר".

"אנחנו מתים, מה יש לי לעשות עם סוודר?" הג'ינג'ית שאלה בדיוק כשהשמים התמלאו עננים והתחיל לרדת גשם. שאול אהב גשם. כשהוא היה בחיים הוא היה יושב שעות ארוכות ומביט בטפטוף. הוא חשב שכל טיפה מיוחדת ושונה, וזו הגאונות של א-לוהים, לברוא כל כך הרבה פרטים שונים וייחודיים.

על ספסל מול שאול ישבו זוג. אישה שחבשה כובע קצת מרוט עם סרט ירוק, וגבר בחליפה שכל כמה דקות כחכח והשתעל.

האישה נעה בכסא שלה בחוסר מנוחה ולחשה לגבר שידפוק על הדלת ויראה מה קורה. “אנחנו מחכים כבר שעות ודבר כזה לא יתכן” היא רטנה "אם יש הרבה אנשים, אז מן הראוי שיוסיפו פקידי קבלה”. האיש אמר שפה מדובר במלאכים ולא בפקידי קבלה, והאישה ענתה שזה לא הזמן לדקדוקי לשון.

שאול אמר לג'ינג'ית שהוא חשב שבשמים הדברים מתנהלים אחרת מאשר בעולם שלנו, ושהוא היה בטוח שיקבל יחס אישי. הג'ינג'ית אמרה שקוראים לה צילה הפמיניסטית, ושאול לא הבין איך זה קשור לדברים שהוא אמר קודם.

"לא שמעת עלי אף פעם? אני פמיניסטית ידועה. הופעתי בכמה מהדורות חדשות. מתי על מזבח הפמיניזם". אמרה הפמיניסטית בגאווה וסרגה עוד יותר במרץ. אבל שאול מעולם לא שמע עליה.

"מצטער" הוא משך בכתפיו בהתנצלות. "אני בדרך כלל ראיתי תכניות ספורט. אני אוהב במיוחד טניס שולחן, וכדורגל. אבל חדשות ראיתי לעיתים נדירות מאוד".

"אדם צריך להיות מעורב במה שקורה סביבו". אמרה צילה וקלעה מחדש את אחת מהצמות.

שאול השתתק לרגע ואז אמר: "אשתי נהגה לומר שחדשות מזיקות לבריאות. הנפשית והרוחנית. היא אמרה: בחדשות משדרים ידיעות רעות. רק רוע. רוע. רוע. אסונות. מוות. זה חודר לתודעה, ובלי שאתה שם לב, אתה מתחבר לתדר שלילי שמביא אסונות וטרגדיות גם לחיים הפרטיים שלך. האמת היא שבדרך כלל לא החשבתי את דעתה, וזה היה העניין היחידי בערך שבו נתתי לדעתה מקום. ולכן צפינו בכמה קומדיות-, אבל בעיקר בתכניות ספורט".

"יש בזה משהו", הפמניסטית אמרה והוסיפה: "גם אני התעניינתי בזה מאוד. בקומדיות. במהלך חיי כתבתי ספר על עולם בלי עצב, או צער. חשבתי שזו אפשרות ממשית, שהצער יעלם לגמרי והכל יהיה רק חגיגות”. ואז היא התוודתה: "אבל האמת היא שאני בעצמי טיפוס קצת מלנכולי, ופעם רופא אחד אפילו ייעץ לי לבלוע כדורים. וגם הספר לא יצא לאור בגלל מותי הפתאומי. חשבתי לקרוא לו- אידיליה”.

שאול גירד את אוזנו במבוכה ושאל: "ואיך מתת?"

"בהפגנה למען הפמיניזם. מכונית דרסה אותי!" אמרה הפמיניסטית בגאווה.

"גם אותי דרסה מכונית!" שאול שמח שהם מצאו נושא משותף, והפמיניסטית ברגע של גילוי לב התוודתה: "הצטערתי למות. דווקא אהבתי את החיים ואת ההנאות שבהם".

שאול שם לב שהפמיניסטית דיברה בגילוי לב והרגיש צורך להגיד גם כן משהו ממעמקי ליבו. והוא מלמל: "את יודעת.. א.. אני דווקא הייתי אה.. שוביניסט!".

הפמיניסטית הפסיקה מיד את תנועות הסריגה הנמרצות שלה. היא קפאה הסתכלה על שאול בתימהון, ואחרי רגע הפך מבטה יוקד ובוער.

"מצטער", שאול כיווץ את הכתפיים. הוא קצת התחרט על גילוי הלב שלו, שגרר תגובה חריפה כזו מצד הפמיניסטית. שאול התכווץ עוד יותר ומלמל: "אני בטוח שאם היו נותנים לי עוד הזדמנות, הייתי הופך לפמיניסט הכי גדול עלי אדמות”, הוא שתק לרגע, הרהר, ואז קרא בפאתוס: "וכל זה רק בגלל שפגשתי אישה מרשימה כמוך! צילה הפמיניסטית!”

צילה לא התרשמה במיוחד ממה ששאול אמר כי היא ידעה שקל להבטיח הבטחות לאחר מעשה.

היא התכוונה להגיד את זה בקול, אלא שבדיוק באותו רגע נפתחו בחריקה דלתות העץ המקושטות בחדר ההמתנה, ומתוכן הגיח המלאך גבריאל. הוא היה חגיגי במיוחד ולבש חליפה שחורה וגלימה, והחזיק פטיש גדול ושולחן עץ קטן. גבריאל דפק על השולחן בחזקה וקרא: "גזר הדין", והשולחן התפרק לחתיכות. הקהל השתתק. גבריאל עמד המום ומבולבל, אבל אז הציץ המלאך מיכאל מבעד לדלת שהובילה אל חדר הדיונים שלחש לו: "תמשיך כאילו כלום לא קרה!"

גבריאל כחכך, הוציא מכיסו נייר מקומט והקריא: "גזר הדין של שאול קלרק, הנ"ל מתבקש לעמוד!”

שאול שבכל מקרה כבר עמד, הכניס את החולצה המפוספסת שלו למכנסיים, ואת הידיים לכיסים, כדי שלא יבחינו שהן רועדות. הוא האדים ונשם בכבדות.

"מר קלרק! בית הדין של מעלה החליט לתת לך הזדמנות נוספת! אתה תחזור לסיבוב נוסף! ותשתדל לא לפשל הפעם!"

שאול רצה למחות ולהבין מה היא בדיוק המשמעות של אותו- “סיבוב נוסף”, אבל לא הייתה לו הזדמנות, כי האישה שישבה מולו, זו עם הכובע שהיה מעט פרום והסרט הירוק, קמה וצעקה שהיא מחכה בחדר ההמתנה כבר שעות, והשאול הזה רק הגיע וכבר משחררים אותו, ואם בשמיים אי אפשר למצוא טיפ טיפה של צדק, אז מה בכלל רוצים מהאנושות.

האישה המשיכה לצעוק אבל שאול כבר לא שמע כי מיכאל וגבריאל דחפו אותו דרך דלת קטנה שהייתה ברצפה של חדר ההמתנה. המלאכים החזיקו את שאול בזרועות וריחפו איתו. שאול הרגיש שהוא נעשה יותר ויותר קטן. מיכאל דחף מראה קטנה מול הפנים של שאול, ושאול ראה בתמהון איך השיער שלו הופך כתום. אבל אז גבריאל נתן לו מכה בין האף לפה ושאול שכח הכל.

הוא נולד בבוקרו של יום חורפי, בחדר לידה מזוהם. שאול צרח והשתולל ומיילד בעל ידיים שמנמנות שענד טבעת עם יהלום בצבע תכלת, משך אותו החוצה. אימו של שאול, אישה מצומקת ומקומטת ששיערה הכתום בצבץ מתוך מטפחת דהויה, לא התרגשה. זו הייתה הלידה האחד עשר שלה בדיוק באותו מקום. ולמרות הלכלוך גדלו כל התינוקות בריאים ויפים, כולם ממין זכר. שאול היה התינוקת הראשונה שנולדה במשפחה, והוא עורר התפעלות גדולה.

המשפחה המורחבת התאספה לחגוג את המאורע. השמחה נערכה במרפסת עץ רעועה שהשקיפה אל שדה חמניות. נשבו רוחות קלילות שהעיפו מפות ורודות מוכתמות ביין וסלק, מזכרות משמחות קודמות. ובין השקת כוסות, וריקודים עליזים, הודיע אבא של שאול, בחיוך שחשף שן קידמית מוזהבת, שלרך הנולד יקראו- צילה.

שאול שכב המום ומבוייש בעריסה שלו, ופרץ בבכי.

שנים ארוכות לאחר מכן, בראיון טלווזיוני נדיר, לרגל הוצאות ספרו "אידיליה", שתיאר עולם ללא צער, הוא ישב לבוש בסרפן, כשלראשו קלועות צמות כתומות, ומול מראיין מקריח בעל סנטר כפול, תיאר את קורותיו: “משהו בתוכי דחף אותי לכתוב. אני לא יודעת מה”. שאול אמר "כילדה היו עבודות הבית העיסוק המרכזי שלי, ואני מתארת את היציאה מעבדות לחירות בפרקים הראשונים של הספר. במשפחה שלנו דווקא רצו שאמשיך את המסורת המשפחתית ואגדל משפחה לתפארת. או אפילו אלך רחוק אל מעבר להישגים המשפחתיים אבל בגבולות הטעם הטוב, כך שזה לא יפרק מוסכמות. אבל תיאור עולם ללא צער נראה להם כמו בדיחה גרועה”.

הרחק משם, בחדר קטן מכוסה בטפט פרחוני ירוק, ישבו בני המשפחה של שאול, וצפו בראיון כשהם מרותקים אל המרקע. עשרת אחיו לבשו גופיות לבנות או חולצות טריקו ופיצחו גרעיני חמניה ואבטיח. אבא של שאול, התרגש, זמזם ומלמל כשהוא מניד את ראשו תנודות קטנות מצד לצד: "אהההחח.. צילה.. צילה"..

על המרקע התחיל שאול לגמגם, רועד מהתרגשות: "א.. אני מ.. מודה ומתוודה שבעצמי לא האמנתי שאגיע עד הלום ו...” האחים התמוגגו ופצחו גרעינים עוד יותר במרץ, אלא שלתדהמתם הייתה באותו רגע הפסקת חשמל פתאומית, והמסך החשיך, וכבה.